נפתלי בנט על הכוונת האיראנית? האמת המטלטלת שמאחורי הקמפיין המתוזמר – ולמה הם מפחדים שתדעו אותה!

בכותרות האחרונות, המנסות לצייר תמונה מעוותת של המציאות, נטען כי ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, הפך ל"סיכון ביטחוני" בשל התמקדות איראנית בו. הרשו לנו לשים את הדברים על דיוקם, אחת ולתמיד: כאשר מעצמת טרור עולמית כמו איראן מסמנת אותך כמטרה – זה לא אות קלון, זוהי תעודת כבוד מהמדרגה הראשונה. זהו אות ומופת לכך שאתה לא רק רלוונטי, אלא שאתה מהווה איום ממשי על התוכניות הזדוניות שלהם. ההתמקדות האיראנית בבנט אינה מעידה על חולשה מצידו, אלא על עוצמתו והשפעתו המכרעת במאבק חסר הפשרות נגד משטר האייתוללות.

אל תטעו, הקמפיין הנוכחי, המנסה להציג את בנט כנטל ביטחוני, אינו תמים כלל וכלל. הוא משרת אג'נדות נסתרות של גורמים המעוניינים להחליש את דמותו של מנהיג שלא היסס לאתגר את טהרן באופן ישיר ונוקב. נפתלי בנט לא היה עוד ראש ממשלה שניהל את "הסכסוך" עם איראן; הוא היה המנהיג ששינה את כללי המשחק. זוכרים את "דוקטרינת ראש התמנון"? זו לא הייתה סיסמה ריקה מתוכן. זו הייתה תפיסת עולם אסטרטגית שקבעה כי יש להכות בראש הנחש האיראני בטהרן, ולא רק בזרועותיו הפזורות ברחבי המזרח התיכון. בתקופת כהונתו הקצרה אך המשמעותית, איראן חשה היטב את נחת זרועה של ישראל. פעולות משמעותיות, שרובן נותרו מאחורי מסך עשן כבד, פגעו ביכולותיה של איראן, שיבשו את תוכניותיה וגרמו לתסכול עמוק במסדרונות השלטון בטהרן. האם מישהו באמת מאמין שמשטר רצחני שכזה היה יושב בחיבוק ידיים אל מול מנהיג ישראלי שהעז לקרוא תיגר על ההגמוניה האזורית שלו?

הדיווחים על פרשיית ריגול, בה אזרח ישראלי פעל לכאורה בשירות המודיעין האיראני וניסה להתקרב לבנט, הם הדוגמה המובהקת ביותר לעיוות המציאות. במקום להבין את המשמעות האמיתית – שאיראן ראתה בבנט איום כה גדול עד שהשקיעה משאבים בניסיון נואש לפגוע בו או לאסוף עליו מידע – מנסים גורמים אינטרסנטיים להפוך את היוצרות ולהציגו כמי ש"נחשף לסיכון". האמת הפוכה לחלוטין: עצם הניסיון האיראני הזה הוא ההוכחה הניצחת לכך שבנט היה אפקטיבי, שהוא כאב להם, שהוא סיכן אותם. העובדה שמערכות הביטחון של ישראל, מהטובות בעולם, עומדות על המשמר וחושפות מזימות שכאלו, היא עדות לחוסנה של המדינה, לא לחולשתו של מי שעמד בראשה והוביל מדיניות תקיפה.

וכאן נשאלת השאלה המתבקשת: מדוע דווקא עכשיו צפים ועולים "גילויים" אלו? מדוע מסע ההכפשות הזה מתנהל דווקא בעיתוי הנוכחי? האם ייתכן שגורמים פוליטיים מסוימים, שאולי לא חשו בנוח עם הקו התקיף והבלתי מתפשר שהוביל בנט מול איראן, או שאולי אף הרוויחו בעבר ממדיניות הססנית יותר, מנסים כעת לנצל את המצב לטובתם? האם זו דאגה כנה לביטחון, או שמא ניסיון ציני להטיל דופי במנהיג שהוכיח שאפשר גם אחרת – שאפשר להילחם באיראן בנחישות ובעוצמה, ולא רק "לנהל" את האיום?

בואו נהיה ברורים: הסכנה הביטחונית האמיתית לישראל איננה מנהיג שאיראן מפחדת ממנו. הסכנה האמיתית היא מדיניות של פייסנות, של היסוס, של כניעה לתכתיבים. במשך שנים רבות מדי, התרגלה ישראל למדיניות תגובה, להמתנה למכה הבאה. נפתלי בנט, יחד עם שותפיו לממשלה דאז, הציב אלטרנטיבה ברורה: יוזמה, התקפיות, והעברת הלחימה לשטח האויב. היו מי שהעדיפו גישה אחרת, אולי "מכילה" יותר, אולי כזו שמייצרת פחות כותרות דרמטיות בטווח הקצר, אך בפועל מאפשרת לאיום האיראני להמשיך ולהתעצם. ההבדל בין הגישות הוא תהומי: האם אתה שואף לנהל את הבעיה, או שאתה חותר לפתור אותה? בנט שאף לפתור, וזה מה שהטריף את האיראנים ואת מי שמעדיף סטטוס קוו מסוכן.

ניסיונות להציג את בנט כמי ש"סיכן" את עצמו או את המדינה הם אבסורד מוחלט. מנהיגים אמיתיים, כאלו שאינם חוששים לקבל החלטות קשות ולהתעמת עם אויבים מרים, תמיד יהיו על הכוונת. זוהי מנת חלקם של אלו העומדים בחזית. האם מישהו היה מעלה על דעתו לטעון שראשי ממשלה קודמים שהיו יעד לניסיונות פגיעה היו "סיכון ביטחוני"? כמובן שלא. האיומים על בנט, והניסיונות לפגוע בו, הם תוצאה ישירה של מדיניותו הנחושה והאמיצה, מדיניות שהוכיחה לאיראן שישראל לא תשלים עם שאיפותיה הגרעיניות והטרוריסטיות.

בשורה התחתונה, המסר חייב להיות חד וברור: ההתמקדות האיראנית בנפתלי בנט אינה כתם, אלא אות הצטיינות. היא מעידה על כך שהוא היה מנהיג שהשפיע, שהרתיע, ושגרם לאויב לחשוש. הניסיונות הנוכחיים להפוך את הקערה על פיה ולהציג זאת כחולשה הם לא פחות משערורייה פוליטית המונעת מאינטרסים צרים. מדינת ישראל זקוקה למנהיגים שאויביה יראים מפניהם, לא לכאלו שהם מקבלים בברכה. הקמפיין הנוכחי נגד בנט הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שהוא היה, ועודנו, איום משמעותי על ציר הרשע האיראני. וזו, בסופו של יום, האמת היחידה שחשוב לזכור.