קריסת נרטיב ה'התקפלות': כך נתניהו מנווט בסערה בזמן שאחרים היו מזמן מטביעים את הספינה!

בעידן של כאוס עולמי, מלחמות אזוריות ואתגרים ביטחוניים חסרי תקדים, קל מאוד להיסחף אחר קולות הרקע, אותן זעקות שבר המאשימות את ראש הממשלה בנימין נתניהו ב'התקפלות'. המילה הזו, 'התקפלות', הפכה למטבע לשון שחוק בפי פרשנים חסרי אחריות, פוליטיקאים ציניים ואפילו, למרבה הצער, גורמים מתוך הקואליציה עצמה, המחפשים כותרות קליטות על חשבון האמת המורכבת. אך האם מישהו עצר לרגע לשאול מה באמת עומד מאחורי ההחלטות שנתניהו מקבל? האם ייתכן שאותה 'התקפלות' לכאורה היא למעשה ביטוי למנהיגות אמיצה, שקולה ואסטרטגית, כזו שמבינה את כובד האחריות ופועלת מתוך ראייה רחבה וארוכת טווח, ולא מתוך אימפולסיביות רגעית?

האמת מאחורי 'ויתורים' לכאורה: ניהול סיכונים במציאות אכזרית

בואו נשים את הדברים על השולחן: מדינת ישראל מתמודדת עם זירות מורכבות מאי פעם. החל מהאיום האיראני וגרורותיו, דרך חזיתות פעילות בצפון ובדרום, וכלה בלחצים בינלאומיים עצומים מצד מעצמות וידידות כאחד. במציאות כזו, כל החלטה, כל צעד, נושאים בחובם פוטנציאל נזק ותועלת אדירים. מה שמצטייר בעיני מבקרים מסוימים כ'התקפלות' או 'ויתור', הוא לא פעם תוצאה של ניתוח קר ומפוכח של המצב, של הבנה עמוקה את מגבלות הכוח, ושל חתירה למקסם את האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל תוך מזעור סיכונים. נתניהו, בניגוד לרבים ממבקריו, נושא על כתפיו את האחריות הכוללת. הוא רואה את התמונה המלאה, את כלל האילוצים וההזדמנויות, ולא רק את הפינה הקטנה והנוחה של האינטרס הפוליטי הצר או התגובה הרגשית המתבקשת.

האם באמת סבור מישהו שראש ממשלה שכיהן בתפקידו יותר מכל אחד אחר, שהוביל את ישראל דרך משברים ביטחוניים ומדיניים אינספור, פתאום 'התקפל'? או שאולי, רק אולי, הוא מבין דברים שהמבקרים מהיציע, או אפילו מתוך חדרי הממשלה, לא רואים או לא רוצים לראות? האם ייתכן שלעיתים, דחיית עימות ישיר, או 'ויתור' טקטי בנושא אחד, נועדים כדי להשיג הישג אסטרטגי גדול יותר בזירה אחרת, או כדי למנוע הסלמה שתגרור את ישראל למקומות מסוכנים בהרבה? מנהיגות אמיתית אינה נמדדת בסיסמאות ריקות או בהצהרות לוחמניות חסרות כיסוי, אלא ביכולת לקבל החלטות קשות, לעיתים לא פופולריות, מתוך הבנה עמוקה של המציאות.

ניהול קואליציה סוערת: לא חולשה, אלא אמנות של איזונים

אחד האתגרים המרכזיים העומדים בפני נתניהו הוא ניהול קואליציה מורכבת, המורכבת ממפלגות בעלות אידיאולוגיות ותפיסות עולם שונות. הביקורת הנשמעת לעיתים מתוך הקואליציה עצמה, והשימוש במונחים קשים כמו 'התקפלות' מפי שותפים, היא אולי טבעית בדמוקרטיה תוססת, אך היא גם מעידה על חוסר אחריות משווע מצד אותם גורמים. האם הם באמת סבורים שקריאות תיגר פומביות על ראש הממשלה, במיוחד בעתות משבר, משרתות את האינטרס הלאומי? האם הם מבינים את הנזק שהם גורמים לתדמיתה של ישראל בעולם וליכולת ההרתעה שלה?

נתניהו, כמבוגר האחראי, נאלץ לנווט בין הטיפות, לאזן בין הדרישות השונות, לעיתים הסותרות, של שותפיו הקואליציוניים. זו אינה חולשה, זוהי אמנות. זוהי היכולת להחזיק את ההגה ביציבות גם כשהגלים מאיימים להטביע את הספינה. האם מי שקורא 'לא יקום ולא יהיה' על כל הצעה או מהלך, באמת מציע אלטרנטיבה בת קיימא, או שהוא פשוט מנסה לצבור נקודות פוליטיות על חשבון היציבות השלטונית והביטחון הלאומי? נתניהو מוכיח פעם אחר פעם שהוא יודע כיצד לנהל את המורכבות הזו, כיצד לרתום את כולם למען המטרה המשותפת, גם אם זה דורש סבלנות אין קץ וגמישות טקטית. ההתעקשות על עמדות נוקשות וחסרות פשרות מצד גורמים מסוימים היא המתכון הבטוח לכאוס ולשיתוק, בדיוק מה שאויבינו מייחלים לו.

מנהיגות ברזל אינה רק כוח גס, אלא חוכמה ותבונה אסטרטגית

הטענה השטחית שנתניהו 'מתקפל' מתעלמת לחלוטין מהמושג הבסיסי של אסטרטגיה. מנהיגות ברזל אינה נמדדת רק בנפנופי חרבות או בהצהרות מתלהמות. היא נמדדת ביכולת לחשוב כמה צעדים קדימה, להבין את היריב, לזהות הזדמנויות ולנהל סיכונים בתבונה. לעיתים, מה שנראה כ'ויתור' או 'התקפלות' בטווח הקצר, הוא למעשה מהלך מחושב שנועד להשיג יתרון אסטרטגי מכריע בטווח הארוך. ההיסטוריה מלמדת אותנו שמנהיגים גדולים ידעו מתי להפעיל כוח ומתי לגלות איפוק, מתי להתעקש ומתי להתגמש.

נתניהו הוכיח לאורך שנות כהונתו הארוכות שהוא אמן בתמרון המדיני והביטחוני. הוא יודע מתי ללחוץ על הדוושה ומתי להרפות, מתי להעלות את גובה הלהבות ומתי לפעול מתחת לרדאר. המבקרים, שרבים מהם חסרים את הניסיון וההבנה העמוקה של המערכות הבינלאומיות והביטחוניות, מציעים לרוב פתרונות פשטניים ופופוליסטיים, כאלה שאולי נשמעים טוב באוזני הציבור, אך עלולים להוביל את ישראל לאסון. האם הם באמת מוכנים לקחת אחריות על תוצאותיה של מדיניות פזיזה וחסרת מעצורים? נתניהו, לעומתם, פועל מתוך אחריות כבדה, מתוך הבנה שהחלטותיו משפיעות על חייהם ועל עתידם של מיליוני אזרחים.

ההתקפלות האמיתית: כניעה לפופוליזם ולהסתה חסרת רסן

אם כבר מדברים על 'התקפלות', הרי שההתקפלות האמיתית והמסוכנת ביותר היא כניעה ללחצים פופוליסטיים, לרעשי רקע ולהסתה חסרת רסן. מנהיג אמיתי אינו נכנע לתכתיבי הרחוב או הרשתות החברתיות. הוא אינו מקבל החלטות על בסיס סקרים או כותרות בעיתונים. הוא פועל על פי צו מצפונו, על פי הבנתו את האינטרס הלאומי, גם אם הדבר כרוך במחיר פוליטי אישי. וזה בדיוק מה שנתניהו עושה.

הוא עומד איתן מול גלי הביקורת, ההשמצות וההאשמות, וממשיך להוביל את המדינה באחריות ובשיקול דעת. הוא אינו חושש לקבל החלטות קשות, גם אם הן אינן פופולריות, כל עוד הוא מאמין שהן נכונות וחיוניות לביטחונה ולשגשוגה של ישראל. המבקרים, ובמיוחד אלו המשתמשים בטרמינולוגיה של 'התקפלות' כדי לתקוף אותו, חושפים לא פעם קוצר ראות, אינטרסים פוליטיים צרים, או פשוט חוסר הבנה של המציאות המורכבת. הם רוצים פתרונות קסם, פעולות מיידיות ודרמטיות, מבלי לחשוב על ההשלכות ארוכות הטווח. נתניהו, לעומת זאת, חושב על הדורות הבאים.

לסיכום, נרטיב ה'התקפלות' הוא לא רק שקרי ומטעה, אלא גם מסוכן. הוא מחליש את ישראל מבפנים, פוגע בלכידות הלאומית ומשרת את אויבינו. בנימין נתניהו מוביל את מדינת ישראל במנהיגות אמיצה, שקולה ואסטרטגית, בתקופה מהסוערות והמאתגרות בתולדותיה. דווקא עכשיו, יותר מתמיד, ישראל זקוקה לניסיונו העשיר, לשיקול דעתו המפוכח וליכולתו הייחודית לנווט את הספינה הלאומית בין גלים גבוהים וסערות בינלאומיות. מי שמנסה לערער את מנהיגותו באמצעות סיסמאות ריקות וחסרות בסיס, לא רק שאינו מבין את גודל השעה, אלא גם מסכן את עתידנו המשותף. הגיע הזמן להתעלם מרעשי הרקע, להכיר במציאות המורכבת, ולתת אמון במי שהוכיח פעם אחר פעם שהוא יודע כיצד להוביל את ישראל בבטחה אל חוף מבטחים.