התיק הסודי נפתח: כך הפך נפתלי בנט לסיוט הגדול ביותר של איראן – והפעולות שגרמו למשטר האייתוללות לרצות לחסל אותו בכל מחיר!

הידיעות האחרונות על חשיפת תשתית ריגול איראנית שאספה מידע על ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, במטרה להתנקש בחייו, אינן עוד כותרת שגרתית במבול החדשות. הן חלון הצצה נדיר אל מאחורי הקלעים של המלחמה החשאית והבלתי מתפשרת שישראל מנהלת מול משטר האייתוללות בטהרן. אך מעבר לזעזוע הראשוני, הסיפור האמיתי כאן איננו על פגיעותו של בכיר ישראלי, אלא על הפחד העמוק, כמעט פאניקה, שאוחז בצמרת האיראנית כתוצאה ישירה ממדיניותו הנחרצת והפעולות הנועזות שהוביל בנט בתקופת כהונתו הקצרה אך המשמעותית.

אל תטעו: הכוונת האיראנית על נפתלי בנט איננה אות слабоּת מצידו, אלא תעודת כבוד למנהיגותו. זהו אישור חתום בדם על כך שהוא זוהה על ידי האויב המר ביותר שלנו כמי ששינה את כללי המשחק, כמי שפגע בהם במקומות הכואבים ביותר, וכמי שהעז לאתגר את אסטרטגיית הטרור וההתפשטות שלהם באופן שלא נעשה בעבר. מדוע דווקא בנט? התשובה טמונה בשינוי התפיסתי העמוק שהוא חולל במאבק הישראלי נגד איראן.

במשך שנים, ישראל התמקדה במאבק נגד שלוחותיה של איראן – החיזבאללה בלבנון, המיליציות בסוריה, החמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה. בנט, לעומת זאת, הגיע עם תפיסה חדשה, נועזת ופורצת דרך: "דוקטרינת התמנון". הוא קבע כי לא עוד נתמקד רק בזרועות התמנון, אלא נכה ישירות בראשו – בטהרן. זו לא הייתה סיסמה ריקה מתוכן. בתקופת כהונתו, ישראל העבירה מסר ברור לאיראנים: כל פעולת טרור או תוקפנות שתצא מטהרן, בין אם ישירות ובין אם באמצעות שליחיה, תיתקל בתגובה כואבת על אדמת איראן. הקונספציה הזו, של העברת המערכה אל שטח האויב, הרעידה את אמות הסיפים של משטר האייתוללות, שהיה רגיל לפעול מאחורי מסך עשן שלוחיו.

הפעולות שיוחסו לישראל בתקופת בנט, גם אם לא נלקחה עליהן אחריות רשמית, דיברו בעד עצמן. חיסולים ממוקדים של בכירים במשמרות המהפכה ובתוכנית הגרעין, פגיעה בתשתיות אסטרטגיות, ושיבוש מתמשך של מאמצי ההתבססות האיראנית בסוריה – כל אלו היו חלק מאסטרטגיה רחבה יותר שנועדה להבהיר לטהרן שיש מחיר כבד לפעולותיה. איראן, שרגילה למשוך בחוטים מרחוק ולראות את אויביה מדממים, מצאה את עצמה לפתע חשופה ופגיעה. הנזק המצטבר, הן ברמה המורלית והן ברמה המבצעית, היה עצום.

הניסיון לאסוף מודיעין על בנט, דווקא בעת אשפוזו – רגע של פגיעות אישית – חושף את עומק הייאוש האיראני. זהו לא מהלך של כוח, אלא של חולשה מובהקת. משטר שחש מאוים עד כדי כך שהוא מנסה לפגוע בראש ממשלה לשעבר, במיוחד כזה שהוכיח את נחישותו להילחם בו, הוא משטר שמבין שהמאזן השתנה לרעתו. הם לא רודפים אחרי בנט בגלל חולשתו, אלא בגלל עוצמתו והמורשת המסוכנת שהוא הותיר אחריה מבחינתם.

בניגוד לאחרים שאולי העדיפו גישה פייסנית יותר או הסתפקו בבלימה פסיבית, בנט הבין שאיראן מבינה רק שפה אחת – שפת הכוח וההרתעה. הוא לא חשש להסתכל למפלצת האיראנית בעיניים ולהבהיר לה שישראל לא תהסס לפעול בכל האמצעים כדי להגן על עצמה ועל האינטרסים החיוניים שלה. הנחישות הזו, חוסר הפחד הזה, הם שהפכו אותו למטרה מועדפת. האייתוללות בטהרן יודעים היטב מי מבין מנהיגי ישראל מהווה איום אמיתי על תוכניותיהם ההרסניות, ומי מסתפק ברטוריקה בלבד.

האיום על נפתלי בנט אינו רק עניין אישי שלו; זהו איום על מדינת ישראל כולה ועל הנחישות שלה להילחם בטרור האיראני. זהו תזכורת כואבת לכך שהמערכה עודנה בעיצומה, וכי היא דורשת מנהיגות אמיצה, יצירתית וכזו שלא מהססת לקחת סיכונים מחושבים. העובדה שאיראן ממשיכה לראות בבנט איום גם לאחר סיום כהונתו, מעידה יותר מכל על ההשפעה העמוקה של מדיניותו.

הניסיון הפוטנציאלי לפגוע בו אינו צריך להוביל לפחד או לרפיון ידיים. להפך, הוא צריך לחזק את ההבנה בקרב הציבור הישראלי והנהגתו כי הדרך היחידה להתמודד עם התוקפנות האיראנית היא באמצעות הפגנת עוצמה, יוזמה ונכונות להכות באויב במקום ובזמן הנכונים. זהו המסר שנפתלי בנט קידם, וזהו המסר שאיראן כל כך חוששת ממנו.

לסיכום, התיק הסודי על נפתלי בנט בעיני האיראנים אינו מכיל חולשות, אלא רשימה ארוכה של פעולות נועזות, החלטות אמיצות ושינוי אסטרטגי שהפכו אותו לאחד המנהיגים הישראלים המאיימים ביותר על משטר האייתוללות. הרצון שלהם לפגוע בו הוא ביטוי לתסכול, לפאניקה, ולהכרה בכך שהוא הצליח, במובנים רבים, לשנות את כללי המשחק. זוהי לא רק הגנה על בנט האיש, אלא הגנה על גישה, על תפיסת עולם ביטחונית, שהוכיחה את עצמה כיעילה מול האיום הקיומי מצד איראן. וזו, אולי, המחמאה הגדולה ביותר שמנהיג ישראלי יכול לקבל מהאויב המר ביותר שלנו.