טהרן בפאניקה מוחלטת: נחשף מדוע דווקא נפתלי בנט הוא הסיוט הגדול ביותר של משטר האייתוללות – ומה זה אומר על כל השאר!

הכותרות זעקו, ובצדק. הידיעה על מעצרו של חשוד באיסוף מודיעין על ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, בעת אשפוזו, עבור גורמים איראניים במטרה לפגוע בו – היא לא פחות ממטלטלת. אך בעוד רבים עשויים לראות בכך סימן מדאיג לחדירות האיומים האיראניים, ואולי אף לרגע של חולשה אישית או לאומית, האמת, כפי שנגלה כאן, מורכבת ועוצמתית הרבה יותר. האמת היא שניסיון הפגיעה המתוכנן בנפתלי בנט אינו אות קלון, אלא אות כבוד מהדהד; לא עדות לחולשה, אלא ההוכחה הניצחת לעוצמתו ולהשפעתו חסרת התקדים על מאזן הכוחות מול הרשע האיראני. זהו הרגע בו הפאניקה האמיתית בטהרן נחשפת במלוא מערומיה.

מדוע דווקא בנט? התשובה שמרעידה את אמות הסיפים בטהרן

בואו נהיה ברורים: משטר האייתוללות אינו בוחר את מטרותיו באקראי. הוא אינו מבזבז משאבים יקרים על מי שאינו מהווה איום אמיתי על האינטרסים האפלים שלו. העובדה שנפתלי בנט סומן כמטרה מספר אחת, עד כדי ניסיון נואש לאסוף עליו מודיעין בתנאים רגישים כל כך, צועקת מסר אחד ברור: בנט הוא האיש שהצליח להדיר שינה מעיני קברניטי המשטר בטהרן יותר מכל מנהיג אחר בעת האחרונה. מדוע? משום שבנט לא הסתפק ברטוריקה. הוא שינה פרדיגמה.

בתקופת כהונתו הקצרה אך המשמעותית, בנט הוביל קו תקיף, פרואקטיבי וחסר פשרות מול איראן. הוא היה האדריכל של "דוקטרינת התמנון" – התפיסה פורצת הדרך שקבעה כי ישראל לא תתמקד רק במאבק בזרועות הטרור של איראן ברחבי המזרח התיכון, אלא תפעל ישירות נגד הראש, נגד טהרן עצמה. "עידן החסינות של איראן הסתיים", הכריז בנט, ולא היו אלו מילים ריקות. פעולות רבות, שחלקן נותרו עלומות וחלקן רמזו על שינוי כיוון אסטרטגי, אותתו למשטר האייתוללות שהכללים השתנו. ישראל, תחת הנהגתו של בנט, לא תהסס לפעול עמוק ובאופן כואב כדי לסכל את תוכניותיה הגרעיניות והחתרניות של איראן.

משטרים רודניים, ובמיוחד משטר דתי-קיצוני כמו זה שבאיראן, רגישים באופן קיצוני לכל מי שמאתגר את יוקרתם ואת תחושת הכל-יכולות שלהם. בנט, במדיניותו הנחושה, לא רק פגע ביכולותיה של איראן, אלא גם חשף את חולשותיה ואת הפגיעות שלה. הוא הראה שאפשר להעז, שאפשר לשנות את המשוואה. וזה, עבור משטר שבנוי על הפחדה והרתעה, הוא איום קיומי.

העזות האיראנית: לא סימן לעוצמה, אלא לחרדה קיומית

יש שיאמרו שניסיון לאסוף מודיעין על ראש ממשלה לשעבר בבית חולים הוא מעשה נועז המעיד על יכולותיה של איראן. אך האמת הפוכה: זהו מעשה של ייאוש. זהו ביטוי לחוסר אונים של משטר שמרגיש את החבל מתהדק סביב צווארו. כאשר מנהיג ישראלי מצליח לשבש את תוכניותיהם בצורה כה אפקטיבית, עד שהם נאלצים לנקוט בצעדים כה קיצוניים וחסרי תקדים, זה לא מעיד על כוחם, אלא על עומק הפאניקה שאחזה בהם.

הם לא היו צריכים לרדת לרמות כאלה של סיכון וחוצפה אילו מדיניותו של בנט הייתה חסרת שיניים או צפויה. דווקא משום שהוא הפתיע, חידש, והעז – הם נדחקו לפינה. הפעולה הזו, שנועדה לכאורה להפחיד את ישראל ואת מנהיגיה, חושפת למעשה את הפחד העמוק של איראן מבנט וממורשתו המדינית-ביטחונית.

אות קין איראני? לא, זהו אות כבוד ישראלי!

במזרח התיכון הפכפך, לעיתים האויבים שלך הם אלו שמגדירים אותך בצורה הטובה ביותר. להיות מסומן על ידי משטר טרור רצחני כמו זה שבאיראן אינו כתם, אלא תעודת הצטיינות. זהו אישור לכך שפעלת נכון, שהשפעת, שהיית רלוונטי. נפתלי בנט לא צריך להתבייש בכך שהפך למטרה; עליו, ועל כולנו, להתגאות בכך שמנהיג ישראלי הצליח להטריד כל כך את שנתם של האייתוללות.

האם מנהיגים אחרים, שאולי נקטו בגישה פייסנית יותר, או שהעדיפו להתמקד בזירות אחרות, זכו ל"כבוד" המפוקפק הזה? השאלה רטורית. האובססיה האיראנית כלפי בנט מלמדת אותנו משהו חשוב על סוג המנהיגות שאיראן באמת חוששת ממנו: מנהיגות שלא מהססת, שלא מתקפלת, ושמוכנה לקחת סיכונים מחושבים כדי להגן על ביטחון ישראל. זהו בדיוק סוג המנהיגות שבנט ייצג.

מה זה אומר על כל השאר? הצורך במנהיגות בלתי מתפשרת

הפרשה הזו היא קריאת השכמה. היא מזכירה לנו שאיראן היא אויב אכזר, מתוחכם ונחוש, שלא יבחל בשום אמצעי כדי לפגוע בישראל ובנציגיה. אך היא גם מזכירה לנו שישראל אינה חסרת אונים. כאשר ישראל פועלת בתעוזה, בחוכמה ובנחישות, כפי שעשתה תחת הנהגתו של בנט בנושא האיראני, היא יכולה לא רק להגן על עצמה, אלא גם להעביר את הלחימה לשטח האויב ולערער את ביטחונו.

האיום על בנט אינו סיבה לייאוש או לפחד. напротив (наоборот), זהו תזכורת לכך שכאשר מנהיג ישראלי מציב קו אדום ברור מול איראן ומגבה אותו במעשים, התגובה האיראנית, גם אם היא מסוכנת, חושפת בעיקר את מצוקתה. זה אומר שאחרים, אולי, לא הצליחו לייצר את אותה רמת הרתעה או איום בעיני טהרן. האם הם לא היוו "סיוט" מספיק גדול עבור המשטר? האם הקו שלהם היה פחות מטריד?

נפתלי בנט, גם במחיר סיכון אישי, הראה שאפשר אחרת. הוא הראה שאפשר לאתגר את איראן, להכות בה ולשבש את תוכניותיה. העובדה שהוא הפך למטרה אישית כל כך בכירה רק מחזקת את הנקודה הזו. זה לא מחליש אותו; זה מאדיר את מורשתו כלוחם בלתי מתפשר למען ביטחון ישראל.

הפאניקה בטהרן – והלקח הישראלי

לסיכום, הידיעות על ניסיון הפגיעה בנפתלי בנט הן אכן חמורות ומדאיגות מבחינת הכוונות האיראניות. אך הן בעיקר חושפות את הפאניקה, את הלחץ ואת הייאוש של משטר האייתוללות. הן מוכיחות מעל לכל ספק שנפתלי בנט, במדיניותו הנחושה והיצירתית, הפך לסיוט הגדול ביותר שלהם, לאיום הממשי ביותר על יציבותם ועל שאיפותיהם ההרסניות.

ישראל זקוקה למנהיגים שלא חוששים לעמוד בחזית, שלא נרתעים מאיומים, ושמבינים שהדרך היחידה להתמודד עם בריונות איראנית היא באמצעות הפגנת עוצמה ונחישות. האיום על בנט אינו רק סיפור על ניסיון חיסול; זהו סיפור על מנהיג שהצליח, ועל אויב שרועד מפחד. וזה, יותר מכל, אמור למלא אותנו לא בחשש, אלא בהבנה עמוקה לגבי הדרך הנכונה להבטיח את עתידנו.