האמת המטלטלת מאחורי הכוונת האיראנית: נפתלי בנט – האיש שהמשטר בטהרן רועד ממנו!

הידיעות האחרונות על חשיפת תשתית ריגול איראנית שאספה מודיעין על ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, בעת אשפוזו, במטרה לפגוע בו, אינן עוד כותרת בעיתון. הן אינן סימן לחולשה או לפגיעות אישית, כפי שאולי היו רוצים גורמים מסוימים שנצייר זאת. נהפוך הוא. הפרשה הזו היא חותמת רשמית, צרובה באש ובגופרית, המעידה יותר מכל על עוצמתו והשפעתו של בנט, ועל כך שהוא הפך לסיוט הגדול ביותר של משטר האייתוללות בטהרן. מדוע? כי איראן לא מבזבזת משאבים על מי שאינו מאיים עליה. איראן שמה על הכוונת את אלו שמדירים שינה מעיניה, את אלו שפועלים נגדה בנחישות וביעילות – ובנט, בתקופת כהונתו הקצרה אך המשמעותית, עשה בדיוק את זה, ועוד איך.

אל תטעו, הניסיון לאסוף מודיעין על מנהיג ישראלי בכיר, ובפרט על ראש ממשלה לשעבר שנחשב לקול נצי במיוחד נגד איראן, אינו דבר של מה בכך. אך במקום להתמקד בתחושת הפגיעות הרגעית, יש להבין את ההקשר הרחב יותר: מדוע דווקא נפתלי בנט? התשובה טמונה במדיניות הברורה והחד-משמעית שהוביל נגד התוקפנות האיראנית בכל החזיתות. בנט לא הסתפק בהצהרות; הוא פעל. הוא היה מהקולות הבולטים שדחפו לשינוי פרדיגמה במאבק מול איראן, מגישה הגנתית בעיקרה לגישה התקפית, המוכרת כ"דוקטרינת ראש התמנון".

דוקטרינה זו, שעיקרה פגיעה ישירה בראש הנחש האיראני ולא רק בזרועותיו הפרוסות ברחבי המזרח התיכון, שינתה את כללי המשחק. היא אותתה לטהרן שישראל לא תהסס לפעול עמוק יותר, קרוב יותר לבית, כדי לסכל את מזימותיה. בתקופת בנט, על פי דיווחים זרים, ישראל הגבירה משמעותית את פעולותיה החשאיות נגד תוכנית הגרעין האיראנית ונגד יעדים איראניים בסוריה ובמקומות אחרים. המסר היה ברור: המשטר האיראני אינו חסין. האם מפתיע, אם כן, שאותו משטר יראה בבנט, האדריכל והמבצע של מדיניות זו, אויב מר שיש לחסלו?

העובדה שאיראן משקיעה מאמצים כה רבים, כולל ניצול ציני של מצב רפואי, כדי לאסוף מודיעין על בנט, היא למעשה 'מדליית כבוד' מעוותת. היא מעידה על כך שבנט הצליח, במעשיו ובמדיניותו, לחדור עמוק אל מתחת לעורם של קברניטי הרפובליקה האסלאמית. הם ראו בו איום קיומי, לא פחות. הם זיהו בו מנהיג שלא יירתע, שלא ימצמץ, ושמוכן לקחת סיכונים מחושבים כדי להגן על ביטחון ישראל. זהו ההבדל המהותי בין מנהיגות רופסת, המעדיפה לדחות את העימות, לבין מנהיגות אמיצה שמבינה כי יש להתמודד עם האיום האיראני כאן ועכשיו, ובכל העוצמה הנדרשת.

חשוב להדגיש: סיכול ניסיון הריגול והפגיעה הוא הצלחה של מערכת הביטחון הישראלית, המפגינה פעם נוספת את עליונותה המודיעינית והמבצעית. אך עצם הכוונה האיראנית היא זו שצריכה לעמוד במרכז הדיון הציבורי. היא חושפת את הפאניקה האיראנית. הם לא מכוונים את חיציהם אל מי שנתפס בעיניהם כחלש או כנוע. הם מכוונים אותם אל מי שמאיים על יציבותם, אל מי שחושף את שקריהם, אל מי שמצליח לשבש את תוכניותיהם הזדוניות. נפתלי בנט, בתקופת כהונתו, היה בדיוק האיש הזה.

בניגוד לאלו שאולי מעדיפים גישה פייסנית יותר, או כאלו שחששו מהסלמה ישירה, בנט הבין שאיראן מבינה רק שפה אחת – שפת הכוח והנחישות. הוא לא חשש לומר זאת בקול רם וברור, והוא לא היסס לפעול בהתאם. האם ייתכן שאחרים, שלא נקטו בקו תקיף דומה, לא היו זוכים ל'כבוד' המפוקפק הזה מצד משטר האייתוללות? התשובה, ככל הנראה, ברורה מאליה. מי שאינו מהווה איום אמיתי, אינו הופך למטרה בעדיפות עליונה.

לכן, הניסיון האיראני לפגוע בנפתלי בנט אינו כתם על מורשתו הביטחונית, אלא להפך – הוא אות קין על מצחה של איראן, ואות הצטיינות למדיניות הנחושה שהוביל בנט. הוא מאשרר את מה שרבים הבינו כבר מזמן: נפתלי בנט היה, ועודנו, אחד המנהיגים הבודדים שהמשטר האיראני באמת חושש מהם. הפחד הזה אינו נובע מחולשה ישראלית, אלא מעוצמה ישראלית ממוקדת, נחושה ויצירתית, שבנט היה אחד ממוביליה הבולטים.

במקום להיכנס לפאניקה או להטיל דופי, עלינו להבין את המשמעות האמיתית של האירועים הללו. הם מצביעים על כך שמדינת ישראל, תחת הנהגה נכונה, מסוגלת לאתגר את אויביה בצורה אפקטיבית. הם מוכיחים שנפתלי בנט, גם לאחר סיום תפקידו, ממשיך להדיר שינה מעיני אלו המאחלים לנו רע. וזו, בסופו של יום, אינה עדות לבעיית PR עבור בנט, אלא ההפך הגמור: זוהי הוכחה ניצחת לכך שהיה מנהיג שהטביע חותם עמוק, כזה שאפילו האויב המר ביותר שלנו לא יכול להתעלם ממנו. האיום האיראני הוא תזכורת כואבת אך חשובה: במזרח התיכון האכזר, רק החזק שורד, ורק מי שמוכן להכות בחזרה זוכה לכבוד, גם אם זהו כבוד מעוות מצד אויביך. בנט הוכיח שהוא מבין את המשוואה הזו היטב.