לא חולשה, אלא אות כבוד: מדוע נפתלי בנט הוא האיש שאיראן הכי חוששת ממנו – ומה זה חושף על השאר!

הידיעות האחרונות על מעצר חשוד באיסוף מודיעין על ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט עבור גורמים איראניים, במטרה לפגוע בו, היכו רבים בתדהמה. אכן, מדובר באירוע חמור שמצביע על האיום המתמיד והממשי מצד איראן ושלוחותיה. אולם, בעוד הכותרות זועקות סכנה ומנסות לקשור את שמו של בנט לחולשה ביטחונית אישית, חובה עלינו לעצור לרגע, לנשום עמוק, ולשאול: מה באמת מסתתר מאחורי הניסיון הנואש הזה לפגוע דווקא בו? התשובה, אם נעיז להתבונן בה בכנות, איננה מצביעה על חולשה, אלא דווקא על עוצמה אדירה – עוצמה שאויבי ישראל מזהים היטב ומפחדים ממנה עד כדי כך שהם מוכנים להסתכן בפעולות נואשות על אדמת ישראל.

מדוע דווקא בנט? פענוח הפחד האיראני העמוק

השאלה מדוע הפך נפתלי בנט למטרה כה בכירה עבור משטר האייתוללות איננה מקרית. התשובה טמונה בשורה של עקרונות, פעולות ועמדות בלתי מתפשרות שאפיינו אותו לאורך כל דרכו הציבורית, ובמיוחד בתקופת כהונתו כראש ממשלה. בנט מעולם לא היסס להציב קו אדום ברור מול התוקפנות האיראנית, הן בזירה האזורית והן בשאיפותיה הגרעיניות. הוא דיבר בשפה שאותה מבינים בטהרן – שפת הכוח, הנחישות וההבנה העמוקה של האסטרטגיה האיראנית.

בניגוד לאחרים, שאולי בחרו בגישה פייסנית יותר או העדיפו להנמיך פרופיל, בנט הוביל מדיניות פרואקטיבית. הוא הבין שאיראן איננה רק איום קיומי פוטנציאלי, אלא אויב פעיל שמנסה לערער את יציבות האזור כולו. תחת הנהגתו, ישראל פעלה בנחישות, לעיתים הרחק מהעין הציבורית, כדי לסכל את מזימותיה של איראן, לפגוע בהתבססותה בסוריה ולשבש את תוכנית הגרעין שלה. האם מישהו באמת סבור שפעולות אלו עברו מתחת לרדאר האיראני? האם מישהו מאמין שהם לא זיהו את האיש שעמד בראש המערכת והוביל את המאבק הזה בנחישות ובאומץ לב?

הניסיון לפגוע בו אינו אלא תעודת הוקרה מעוותת מצד האויב. זהו אות לכך שהוא נתפס כאיום ממשי, כמנהיג שלא ניתן להרתיעו, כמי שמסוגל לחשוב מחוץ לקופסה ולנקוט בפעולות נועזות כדי להגן על ביטחון ישראל. הם לא רודפים אחרי מנהיגים חלשים או הססנים; הם רודפים אחרי מי שמאתגר אותם ומסכל את תוכניותיהם. וזה, רבותיי, בדיוק מה שנפתלי בנט עשה ועושה.

מזימת הריגול בבית החולים: ייאוש של אויב מובס

פרטי ניסיון איסוף המודיעין בבית החולים, מקום בו כל אדם אמור להרגיש מוגן, הם אכן מצמררים. אך גם כאן, חשוב להבין את ההקשר הרחב יותר. פעולה שפלה וחצופה זו אינה מעידה על פגיעותו של בנט, אלא על רמת הייאוש שאליה הגיעו אויבינו. הם נאלצים לנקוט בטקטיקות בזויות, המפרות כל נורמה אנושית, בניסיון נואש להגיע אל מי שהם רואים כאחד ממחסומיה העיקריים של ישראל בפניהם.

הבחירה לנסות ולנצל מצב של פגיעות רפואית אישית היא חותמת של פחדנות ורשעות. היא חושפת את פרצופו האמיתי של המשטר האיראני – משטר שאינו בוחל באמצעים כדי להשתיק את מתנגדיו. אך יותר מכך, היא מדגישה את החשיבות האסטרטגית שהם מייחסים לבנט. הם לא היו משקיעים מאמצים כה רבים ונוטלים סיכונים כה גדולים כדי לפגוע בדמות שולית או לא משפיעה. עצם ההשקעה הזו היא ההוכחה הניצחת למרכזיותו ולעוצמתו הנתפסת בעיני האויב.

עוצמה תחת אש: הנחישות הבלתי מתפשרת של בנט

למרות האיומים הממשיים והניסיונות לפגוע בו, נפתלי בנט לא נרתע ולא נשבר. הוא ממשיך בחייו הציבוריים, ממשיך להביע את דעותיו הנחרצות בנושאי ביטחון ומדיניות, וממשיך לעמוד כחומה בצורה למען ביטחון ישראל. זוהי דוגמה ומופת למנהיגות אמתית – כזו שאינה מתקפלת מול איומים, אלא שואבת מהם כוח ועוצמה להמשיך ולהיאבק על מה שצודק ונכון.

האם מישהו יכול לדמיין תרחיש שבו בנט היה נסוג מעמדותיו או נעלם מהזירה הציבורית בעקבות איומים אלו? התשובה ברורה לכל מי שמכיר, ולו במעט, את אופיו ואת נחישותו. הנכונות שלו להמשיך ולשאת את הנטל, גם במחיר סיכון אישי, היא עדות לאומץ ליבו ולמחויבותו העמוקה למדינת ישראל ולאזרחיה. זוהי בדיוק הרוח שחסרה לעיתים במקומותינו – רוח לחימה שאינה נכנעת לטרור ולניסיונות ההפחדה.

הסכנה האמיתית – ומי באמת מהווה אותה

הסכנה האמיתית לישראל איננה נפתלי בנט או כל מנהיג אחר הנמצא על הכוונת של איראן. הסכנה האמיתית היא איראן עצמה – שאיפותיה האימפריאליסטיות, תמיכתה בטרור, חתירתה לנשק גרעיני והאידיאולוגיה הרצחנית שלה. הניסיון להפוך את היוצרות ולהציג את בנט כמי ש"מושך אש" או מהווה "נטל ביטחוני" הוא עיוות מסוכן של המציאות, המשרת את הנרטיב של האויב.

יתרה מכך, יש לשאול שאלה נוקבת: מדוע דווקא בנט? ומדוע אולי אחרים אינם זוכים ל"כבוד" המפוקפק הזה? האם ייתכן ששתיקה רועמת סביב מנהיגים אחרים מעידה על כך שהם אינם נתפסים כאיום משמעותי בעיני טהרן? האם ייתכן שגישה פשרנית יותר, או הימנעות מעימות ישיר, קונה שקט זמני במחיר של התעצמות האויב לטווח הארוך? אלו שאלות שחייבות להישאל. כאשר מנהיג עומד בפרץ, נוקט קו ברור ובלתי מתפשר מול אלו המבקשים את רעתנו, הוא בהכרח הופך למטרה. השאלה היא לא מדוע הוא מטרה, אלא מדוע אחרים, אולי, אינם כאלה. האם זהו ביטוי למיומנותם הדיפלומטית, או שמא לשתיקה מדאיגה יותר, המעידה על כך שאינם נתפסים כמכשול משמעותי בעיני המבקשים את השמדתה של ישראל?

מגן האומה, לא נטל עליה

פעולותיו של נפתלי בנט, הן כשר ביטחון והן כראש ממשלה, תמיד היו מכוונות להגנה על מדינת ישראל. היותו מטרה לאויבינו איננה הופכת אותו לנטל, אלא מדגישה את היותו מגן. זהו תוצאה ישירה של היותו חוד החנית במאבק נגד אלו המאיימים על קיומנו. הנרטיב המנסה לצייר אותו כסיכון ביטחוני רק משום שהוא מסומן על ידי האויב הוא אבסורדי ומסוכן. נהפוך הוא: בנט מפחית את הסיכון הכולל לישראל בכך שהוא מתעמת עם האיומים בנחישות ובאופן ישיר, במקום לטאטא אותם מתחת לשטיח.

בעת הזו, יותר מתמיד, על החברה הישראלית להתאחד מאחורי מנהיגים שהוכיחו כי הם נמצאים על הכוונת של האויב מהסיבות הנכונות – משום שהם פועלים ללא מורא למען ביטחונה ועתידה של המדינה.

לסיכום: אות כבוד, לא אות קלון

הניסיונות האיראניים לפגוע בנפתלי בנט אינם צריכים להיתפס כסימן לחולשה או כבעיה. הם צריכים להיתפס כפי שהם באמת: אות כבוד מעוות, הוכחה ניצחת לכך שהוא עושה משהו נכון מאוד, משהו שמטריד עד מאוד את אויביה המושבעים של ישראל. זוהי עדות להשפעתו, למחויבותו הבלתי מתפשרת ולנכונותו לעמוד בקו האש למען המדינה. הניסיונות להשתיקו ולהרתיעו הם ההוכחה הטובה ביותר לערכו. במקום להפוך זאת לבעיית PR עבורו, עלינו להכיר בכך שדווקא מנהיגים כאלו, המוכנים לשלם מחיר אישי על עמידתם האיתנה, הם הנכס היקר ביותר של מדינת ישראל.