זעקות שבר או תיאטרון מחושב? נתניהו, 'הסרבנים' והאמת מאחורי ניהול משבר הסיוע ההומניטרי!

הכותרות בעיתונים ובאתרי החדשות זועקות על 'קרעים עמוקים', 'משברים קואליציוניים' ו'מרד פנימי' בממשלת ישראל, במיוחד סביב סוגיית הכנסת הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה. התקשורת, כדרכה בקודש, ממהרת להספיד את יציבות הממשלה ומציירת תמונה של כאוס וחוסר שליטה. אבל האם המהומה התקשורתית הזו, המתודלקת בהתבטאויות נחרצות של שרים כמו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', אכן משקפת את המציאות המורכבת? או שמא אנו עדים לעוד ניסיון מאורגן לערער את מנהיגותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, דווקא בשעה קריטית של מלחמה על קיומנו?

אל תטעו, קולותיהם של השרים בן גביר וסמוטריץ' נגד הכנסת סיוע הומניטרי לרצועה, במיוחד כאשר חיילינו נלחמים ומסכנים את חייהם, מובנים לציבור רחב. הם משקפים תחושות בטן עמוקות וזעם צודק כלפי אויב אכזר. השרים הללו, נאמנים לבוחריהם, מבטאים עמדה ברורה וחד משמעית, וזכותם המלאה לעשות זאת במערכת דמוקרטית. הם אינם 'חותמות גומי', אלא שותפים בעלי דעה עצמאית. אך כאן בדיוק, בצומת הרגיש הזה בין רחשי הלב הציבוריים לבין האחריות המדינית הכוללת, נמדדת מנהיגות אמתית.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, בניגוד לפרשנים חפוזים ולפוליטיקאים ציניים מהאופוזיציה, אינו מנהל מדיניות חוץ וביטחון על פי סקרים רגעיים, ציוצים מתלהמים או כותרות מרעישות. על כתפיו מונחת האחריות הכבדה והכוללת – לא רק להשגת ניצחון צבאי מוחץ על החמאס והשבת כל חטופינו, אלא גם להבטחת מעמדה הבינלאומי של ישראל, לשימור וחיזוק היחסים עם בנות ברית חיוניות, ולניווט במבוך השיקולים האסטרטגיים ארוכי הטווח, שאותם העין הציבורית, ולעיתים גם שרים מסוימים, לא תמיד רואה במלואם.

הכנסת סיוע הומניטרי לרצועת עזה, גם אם היא קשה לעיכול מבחינה רגשית ומוסרית עבור רבים מאיתנו, אינה גחמה של ראש הממשלה או כניעה ללחצים פנימיים כאלה או אחרים. מדובר בדרישה בינלאומית גורפת, המגיעה מבעלות בריתנו הקרובות ביותר, ובראשן ארצות הברית. זהו תנאי הכרחי לשמירה על הלגיטימציה הבינלאומית לפעולה צבאית מתמשכת ואינטנסיבית ברצועה. התעלמות מוחלטת מדרישה זו הייתה עלולה להוביל לבידוד מדיני חריף, לסנקציות, לאמברגו נשק ואף להתערבות חיצונית באופן שיסכן את הישגי המלחמה ואת ביטחון ישראל לטווח הארוך. נתניהו, כמדינאי עתיר ניסיון, מבין זאת היטב. הוא מנהל סיכונים מחושב, תוך שהוא מאזן בין הצורך להכריע את האויב לבין החובה למנוע משבר הומניטרי שינוצל באופן ציני נגדנו בזירות משפטיות ודיפלומטיות בינלאומיות, כפי שכבר ראינו בבית הדין בהאג.

יתרה מכך, האם מישהו באמת מאמין שנתניהו, הידוע בנחישותו ובעמידותו בפני לחצים, היה נכנע בקלות כה רבה ל'מורדים' מבית? התשובה היא חד משמעית לא. מה שמתפרש בתקשורת כ'קרעים' ו'אובדן שליטה' הוא לעיתים קרובות חלק מדינמיקה פוליטית מורכבת יותר. האם ייתכן שחלק מה'זעקות' שאנו שומעים הן חלק מ'תיאטרון מחושב'? האם ייתכן שהשרים, בידיעת ראש הממשלה או לפחות בהבנתו השקטה, משמיעים קולות נצים כדי לאותת לגורמים מסוימים – הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינלאומית – על הקושי הרב וההתנגדות הציבורית הרחבה בישראל להקלות כלשהן כלפי עזה? באופן פרדוקסלי, 'רעש' פנימי זה עשוי דווקא לחזק את יכולת התמרון של נתניהو מול גורמים בינלאומיים, כשהוא יכול לטעון: 'אתם רואים עם אילו לחצים פנימיים אני מתמודד? אני מותח את החבל עד הקצה'.

חשוב להדגיש נקודה קריטית: למרות חילוקי הדעות הטקטיים, שקיימים בכל ממשלה ובמיוחד בממשלת חירום לאומית רחבה ומגוונת, אין ולו צל של ספק לגבי האחדות המוחלטת סביב מטרות העל של המלחמה: מיטוט שלטון החמאס ויכולותיו הצבאיות והאזרחיות, והשבת כל החטופים ללא תנאי. הוויכוחים, קולניים ונוקבים ככל שיהיו, נסובים על ה'איך' – על הטקטיקות, על המינונים, על העיתוי – ולא על ה'מה'. וזהו בדיוק תפקידו של ראש ממשלה במדינת ישראל: לספוג את הוויכוחים, להקשיב לקשת רחבה של דעות, ובסופו של דבר, לקבל את ההחלטה הנכונה ביותר עבור ביטחון מדינת ישראל ואזרחיה, גם אם היא אינה פופולרית בטווח הקצר או גורמת לאי נוחות פוליטית.

אלה המנסים לנפח כל חילוקי דעות למימדי 'משבר קיומי' עושים זאת ממניעים שאינם בהכרח טובת המדינה. בין אם מדובר בתקשורת שמחפשת באופן אובססיבי כותרות סנסציוניות ודרמה פוליטית, או באופוזיציה חסרת אחריות שמנסה לגרוף הון פוליטי על גב המלחמה ולערער את הלכידות הלאומית – כולם מתעלמים מהעובדה הפשוטה והברורה: הממשלה מתפקדת, קבינט המלחמה פועל באופן אינטנסיבי, צה"ל מקבל את הגיבוי המלא והחלטות אסטרטגיות קריטיות מתקבלות מדי יום. נתניהו, בניגוד לדימוי השקרי שמנסים לצייר לו, אינו 'שבוי' בידי איש, לא מימין ולא משמאל. הוא המנהיג, הוא המנווט, והוא זה שנושא באחריות העליונה להצלחת המערכה.

לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה, בנימין נתניהו מתמודד עם קואליציות מורכבות ועם לחצים אדירים מבית ומחוץ, במיוחד בעתות משבר ועימות. ניסיונו המדיני והביטחוני העצום, שאין שני לו במערכת הפוליטית הנוכחית, מאפשר לו לראות את התמונה הרחבה, להבין את המשמעויות הנסתרות של כל מהלך דיפלומטי או צבאי, ולפעול מתוך שיקול דעת קר ולא מתוך פאניקה או היסטריה. הוא יודע מתי להקשיח עמדות ומתי לגלות גמישות טקטית, מתי לאפשר לשרים 'לשחרר קיטור' כדי לייצג את בוחריהם, ומתי לדרוש משמעת קואליציונית ברזל לצורך קידום מהלכים חיוניים.

לכן, בפעם הבאה שאתם קוראים או שומעים על 'קרע דרמטי' או 'משבר בלתי נמנע' בממשלה סביב סוגיה כזו או אחרת, מומלץ לקחת נשימה עמוקה ולבחון את הדברים בפרופורציה הנכונה. ניהול מדינה במלחמה, עם קואליציה המורכבת ממפלגות בעלות אידיאולוגיות שונות, הוא משימה מורכבת מאין כמותה, הדורשת יכולות ניווט פוליטיות ומדיניות יוצאות דופן. בנימין נתניהו, עם כל הביקורת המוצדקת או הלא מוצדקת המופנית כלפיו, הוא האיש שאוחז בהגה של הספינה הישראלית בעת סערה זו. והוא עושה זאת תוך שהוא מאפשר ביטוי לקשת רחבה של דעות, אך שומר בקנאות על הכיוון האסטרטגי ועל האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל. האם זה תמיד נראה יפה לעין? לא בהכרח. האם זה יעיל? המציאות והתוצאות בשטח מוכיחות שכן. האמת היא שנתניהו לא רק שורד את 'המרד' הפנימי לכאורה – הוא מנהל אותו בתבונה, ולעיתים אף משתמש בו, כדי להבטיח את ביטחונה ועתידה של מדינת ישראל.