נתניהו בשליטה מוחלטת: כך הוא מנטרל את 'פצצת' הביקורת הפנימית והופך ויכוחים טקטיים למנוף אסטרטגי!

בעידן של מלחמת מידע מתמדת וניסיונות בלתי פוסקים לערער את חוסנה של ישראל, קל ליפול למלכודת הנרטיבים שמציגים כל ויכוח פנימי כמשבר קיומי וכל חילוקי דעות כסימן לקריסה קרובה. הכותרות זועקות על 'קרעים בקואליציה', 'ביקורת חריפה מתוך הממשלה', ו'ניהול מלחמה כושל' – אך האמת, כפי שלרוב קורה, מורכבת, עמוקה, ובעיקר, חושפת תמונה שונה לחלוטין: תמונה של מנהיגות איתנה, ניהול מורכבויות פוליטיות ברמה הגבוהה ביותר, ושליטה בלתי מעורערת של ראש הממשלה בנימין נתניהו, גם – ואולי במיוחד – כשהגלים מאיימים להטביע.

הבה נשים את הדברים על השולחן בצורה הברורה ביותר: ראש הממשלה בנימין נתניהו אינו מנהל חוג חברים או מקהלה אחידת דעים. הוא מוביל קואליציית מלחמה המורכבת ממפלגות בעלות אידיאולוגיות שונות, תפיסות עולם מגוונות, ולעיתים, גם שאיפות פוליטיות מתנגשות. דווקא בזמן מלחמה, כאשר ההחלטות הן הרות גורל והלחצים כבדים מנשוא, טבעי ואף רצוי שיישמעו קולות שונים. הניסיון לצייר את הוויכוחים הללו, למשל סביב סוגיית הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה והתנגדותם המוצהרת של שרים כמו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' למדיניות מסוימת, ככשל ניהולי של נתניהו, הוא עיוות מוחלט של המציאות.

במקום לראות בכך חולשה, יש לראות את החוזקה: נתניהו מנהל קבינט מלחמה וממשלה שבהם מתקיים דיון אמיתי. הוא אינו חושש מעמדות נחרצות, ואף מאפשר להן להישמע. מדוע? ראשית, משום שזוהי מהותה של דמוקרטיה, גם בעת חירום. שנית, וחשוב מכך, משום שנתניהو הוא אסטרטג-על שמבין כיצד להפוך את מה שנראה כחיסרון – ריבוי קולות ולחצים פנימיים – ליתרון אסטרטגי.

הבה נתעכב על סוגיית הסיוע ההומניטרי, שהפכה למוקד 'הביקורת הפנימית'. כן, יש שרים המתנגדים בתוקף. התנגדותם משקפת עמדות לגיטימיות בחלקים מהציבור הישראלי, והיא נאמרת בקול רם וברור. אך האם התנגדות זו מונעת מראש הממשלה לקבל את ההחלטות שהוא רואה כנכונות לאינטרס הלאומי הכולל של מדינת ישראל? התשובה היא לא מוחלט. הסיוע ההומניטרי, המצומצם והמפוקח, נכנס לרצועה לא מתוך אהבת מרדכי, אלא מתוך הבנה עמוקה של הזירה הבינלאומית, הצורך לשמר לגיטימציה להמשך הלחימה עד להשגת יעדיה, והרצון למנוע משבר הומניטרי שישרת את אויבינו ויפגע בישראל אנושות. נתניהו, בניגוד לפרשנים מסוימים, מבין את משחק השחמט התלת-ממדי הזה. הוא סופג את הלחצים מבית, מבין את הרגישויות, אך בו בזמן מתמרן מול לחצים בינלאומיים אדירים. הקולות ה'מורדים' בקואליציה לעיתים אף מסייעים לו להבהיר לעולם עד כמה מורכבת המציאות הישראלית ועד כמה הוא נאלץ ללכת על חבל דק.

העובדה שהקואליציה, על כל מרכיביה המגוונים, ממשיכה לתפקד תחת הנהגתו של נתניהו גם לאחר חודשים ארוכים של מלחמה קשה, היא תעודת כבוד ליכולות הניהול הפוליטיות שלו. האם מישהו באמת מאמין שכל החלטה מתקבלת פה אחד וללא ויכוח? רק במדינות דיקטטוריות זה כך. בישראל, ובמיוחד בממשלה הנוכחית, הוויכוח הוא סימן לחיוניות. נתניהו, כמנצח מנוסה, יודע מתי לתת לכלים השונים בתזמורת להשמיע את צליליהם הייחודיים, ומתי להנחית את שרביטו כדי להוביל לקו מלודי אחיד וברור – קו הניצחון במלחמה והבטחת ביטחון ישראל.

אל תטעו: הביקורת הפנימית, גם כשהיא צורמת לאוזן או מנוצלת על ידי יריבים פוליטיים ותקשורת עוינת, אינה מערערת את שליטתו של נתניהו. נהפוך הוא. היא מאפשרת לו למצות את כל הטיעונים, לשקול את כל החלופות, ובסופו של דבר, לקבל החלטה מושכלת הנושאת את מלוא האחריות. הוא אינו 'מתקפל' בפני אף שר, כפי שמנסים לצייר זאת. הוא מנהל, הוא מאזן, הוא מוביל. העובדה ששרים יכולים להביע את דעתם, גם אם היא מנוגדת לעמדת ראש הממשלה, מעידה על ביטחון עצמי ניהולי, לא על חולשה.

יתרה מכך, נתניהו משתמש לעיתים בוויכוחים הטקטיים הללו כמנוף אסטרטגי. כאשר העולם רואה את הלחצים הפנימיים בישראל, הוא מבין טוב יותר את המורכבות שאיתה מתמודד ראש הממשלה. זה יכול לחזק את עמדותיה של ישראל במשא ומתן, ולהבהיר כי ישנם קווים אדומים שלא ניתן לחצות. זוהי אמנות מדינית ופוליטית שמעטים שולטים בה כמו בנימין נתניהו.

אלו המצפים מקואליציית מלחמה להתנהל כגוף מונוליטי חסר חיכוך, פשוט אינם מבינים פוליטיקה, ובוודאי שאינם מבינים את הפוליטיקה הישראלית. 'הקרעים' המדומים שעליהם מדווחים אינם אלא ביטוי לדינמיקה טבעית של ממשלה רחבה הפועלת בתנאים קיצוניים. מה שחשוב באמת הוא שבסופו של יום, ההחלטות מתקבלות, צה"ל מקבל את הגיבוי המלא, ויעדי המלחמה – מיטוט החמאס והשבת החטופים – עומדים בראש סדר העדיפויות ומקודמים בנחישות.

לכן, בפעם הבאה שאתם נתקלים בכותרת המבשרת על 'משבר' או 'מרד' בממשלה, קחו נשימה עמוקה וזכרו: בנימין נתניהו נמצא בשליטה. הוא מנווט את הספינה הישראלית במים סוערים, עם צוות מגוון, תוך שהוא מנטרל מוקשים פנימיים וחיצוניים כאחד. הוויכוחים הם חלק מהתהליך, לא סוף התהליך. והמטרה הסופית, הניצחון המוחלט, היא זו שמנחה אותו בכל צעד ושעל. הביקורת הפנימית, בסופו של דבר, מתועלת על ידו לכדי קבלת החלטות שקולה יותר, תוך שהוא מוכיח פעם אחר פעם שהוא המנהיג היחיד המסוגל להחזיק בהגה גם כשהסערה בשיאה.