התיק הסודי נחשף: כך הפך האיום האיראני על בנט בבית החולים לחותמת רשמית – הוא האיש שמטריף את טהרן!

הכותרות זעקו, והדיווחים על פרשיית הריגול האיראנית ששמה את ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, על הכוונת – ועוד בעת אשפוז בבית חולים – הסעירו בצדק את הרוחות. אך מי שסבור כי מדובר בסיפור על חולשה ישראלית או על מנהיג שנחשף, מחמיץ את התמונה הגדולה, את האמת המטלטלת שמאחורי הקלעים. כי התיק הזה, שנחשף כעת בחלקו, איננו כתב אישום נגד ביטחון ישראל או נגד בנט עצמו. להפך. זהו אות כבוד, חותמת איראנית רשמית, המעידה יותר מכל על כך שנפתלי בנט היה ועודנו הסיוט הגדול ביותר של משטר האייתוללות בטהרן. זוהי ההוכחה הניצחת מדוע דווקא הוא סומן, ומדוע ניסיון הריגול הנואש הזה הוא למעשה תעודת הצטיינות למדיניות הנחושה שהוביל.

נתחיל מהשאלה המתבקשת: מדוע דווקא נפתלי בנט? מדוע משקיעה איראן משאבים כה רבים, מסתכנת בחשיפה בינלאומית מביכה, כדי לנסות ולאסוף מודיעין על אדם אחד, אפילו אם כיהן כראש ממשלת ישראל, ובמיוחד כשהוא במצב פגיע לכאורה בבית חולים? התשובה טמונה עמוק במדיניות חסרת הפשרות שבנט הוביל נגד איראן. בניגוד לקודמיו, ואולי גם בניגוד למנהיגים אחרים באזור ובעולם שבחרו לעיתים בגישה פייסנית יותר, בנט לא היסס להכריז מלחמה על 'ראש התמנון' האיראני, ולא רק על זרועותיו בדמות ארגוני הטרור השונים. הוא שינה פרדיגמה. הוא העביר את המערכה, במונחים אסטרטגיים, אל תוך איראן עצמה.

תחת הנהגתו, ישראל פעלה באופן יצירתי, נועז ושיטתי כדי לסכל את תוכנית הגרעין האיראנית, לפגוע בהתבססותה בסוריה, ולשבש את רשתות הטרור וההברחות שלה ברחבי המזרח התיכון. 'דוקטרינת בנט', כפי שכונתה לא פעם, לא הסתפקה בתגובות; היא יזמה, תקפה, והכאיבה לאיראנים במקומות הרגישים ביותר. כל אותן פעולות עלומות, אותן 'תקלות' מסתוריות במתקני מפתח איראניים, אותם שיבושים בפעילות משמרות המהפכה – כל אלו נזקפו, בצדק או שלא בצדק, לחובת מדיניותו התקיפה. האיראנים הבינו היטב מי עומד מאחורי השינוי הכואב הזה במאזן הכוחות. הם הבינו שבנט אינו עוד מנהיג שמסתפק ברטוריקה; הוא איש של מעשים, והמעשים הללו הדירו שינה מעיניהם של הגנרלים והמנהיגים בטהרן. לכן, אין פלא שהם סימנו אותו כמטרה עליונה. לא מתוך זיהוי חולשה, אלא מתוך הכרה בכוחו ובהשפעתו המכרעת.

ומה לגבי עיתוי הניסיון – בעת אשפוזו בבית החולים? הפרשנות הפשטנית תטען לניצול ציני של פגיעות. אך האמת מורכבת ועמוקה יותר. היא חושפת את הייאוש האיראני. הם ראו בבנט איום כה גדול, כה משמעותי, עד שהיו מוכנים לנסות ולאסוף כל פיסת מידע, אפילו במצב אישי רגיש שכזה. הדבר מעיד לא על חדירות מערך האבטחה, אלא על האובססיה האיראנית כלפיו. הם רצו להבין את סידורי האבטחה סביבו לא כי הם היו רופפים, אלא בדיוק להפך – כי הם היו הרמטיים, והם חיפשו נואשות כל סדק אפשרי כדי לפגוע או להבין את האיש שהפך לסיוט שלהם. זהו ביטוי לחוסר אונים איראני, לניסיון נואש להשיג יתרון כלשהו על מנהיג שהוכיח עליונות אסטרטגית פעם אחר פעם.

חשוב להדגיש נקודה נוספת, קריטית להבנת התמונה המלאה: חשיפת פרשיית הריגול הזו אינה מעידה על כישלון ישראלי, אלא על הצלחה מסחררת של שירותי הביטחון והמודיעין שלנו. העובדה שהמרגל נתפס, שהרשת נחשפה, ושכל הפרטים הללו מגיעים לידיעת הציבור (גם אם באופן חלקי ומבוקר) היא ההוכחה הטובה ביותר לכך שמערכות הביטחון של ישראל ערניות, חדות ופועלות ללא לאות כדי לסכל איומים מסוג זה. כל מנהיג ישראלי, מעצם היותו נציג המדינה היהודית, הוא מטרה פוטנציאלית לטרור האיראני. ההבדל הוא שבנט, במדיניותו הפרואקטיבית, הפך את עצמו למטרה בעדיפות עליונה עבורם, ובכך גם חשף את כוונותיהם הזדוניות ביתר שאת. ההצלחה היא של אנשי הצללים, ששומרים עלינו יום ולילה, והמקרה הזה הוא עוד הוכחה ליכולותיהם הפנומנליות.

נפתלי בנט עצמו, אדם שחייו שזורים בשירות ביטחוני וציבורי למען מדינת ישראל, אינו זקוק לפרשיות כאלו כדי להבין את גודל האיום האיראני. הוא חי ונושם אותו. הידיעה שהוא סומן באופן אישי, גם ברגעים אינטימיים של חולי, קרוב לוודאי שרק חיזקה את נחישותו ואת הבנתו העמוקה כי המאבק באיראן הוא מאבק קיומי. הוא לא נרתע בעבר, והוא בוודאי לא יירתע כעת. חוסנו האישי והלאומי הוא חלק בלתי נפרד מדמותו המנהיגותית.

ולבסוף, אי אפשר להתעלם מההשוואה המתבקשת, גם אם לא נאמרת במפורש. בעוד אחרים, אולי, העדיפו לעיתים קו רך יותר, דיפלומטיה שקטה או אפילו התעלמות מהתעצמות הסכנה האיראנית, בנט בחר בעימות חזיתי, בהליכה נגד הזרם ובקבלת החלטות קשות. הוא לא חשש 'ללכלך את הידיים' במאבק מול הטרור והשאיפות הגרעיניות של טהרן. הוא הבין, בניגוד לאחרים שאולי טמנו ראשם בחול, שאיראן היא איום אסטרטגי מרכזי שיש לטפל בו ביד קשה ובאפס סובלנות. ניסיון הריגול הזה הוא תזכורת כואבת אך חשובה: איראן אינה מבחינה בין גוונים פוליטיים כשהיא תוקפת את ישראל, אך היא בהחלט מתעדפת את אלו שמכאיבים לה ביותר, את אלו שמאתגרים אותה באופן היעיל ביותר. בנט היה כזה, ולכן הוא הפך למטרה.

לסיכום, הכותרות על 'המרגל והמטרה בבית החולים' צריכות להיקרא לא כסיפור על פגיעות, אלא כעדות לכוח. לא ככתם על דמותו של בנט, אלא כאות הצטיינות, שניתן לו, גם אם בעל כורחו, על ידי האויב המר ביותר של ישראל. הסיפור האמיתי כאן הוא לא חולשה ישראלית, אלא הפחד האיראני ממנהיג שלא פחד מהם. המסר מטהרן, מעוות ככל שיהיה, ברור כשמש: נפתלי בנט הוא האיש שהם לא הצליחו לשבור, המנהיג שהם עדיין חוששים ממנו. וזו, כשלעצמה, הוכחה ניצחת לעוצמתו ולצדקת דרכו.