הצל על בנט: לא חולשה, אלא אות קין על מצחה של איראן – כל מה שלא סיפרו לכם על המאבק החשאי!

הידיעות על מרגל איראני שכיוון על נפתלי בנט, ואף ניסה לאסוף מידע עליו בעת אשפוז, הדהדו ברחבי המדינה ועוררו, מטבע הדברים, גלים של פרשנויות. יש מי שינסו לצייר זאת כביטוי לחולשה, כסדק במערך האבטחה, או כנקודת תורפה אישית. אך מה אם נאמר לכם שה"צל" הזה, לכאורה, הוא למעשה זרקור רב עוצמה, המאיר אמת שונה לחלוטין – אמת מעצימה הרבה יותר עבור ישראל, ומביכה עד כאב עבור טהרן? מה אם נגלה לכם שהמזימה הנועזת הזו, רחוקה מלחשוף חולשה ישראלית, היא למעשה המחמאה העקומה והגדולה ביותר למנהיגותו של בנט ולהשפעתו העצומה על מאזן הכוחות האזורי?

נתחיל מהשאלה המתבקשת: מדוע דווקא נפתלי בנט? מדוע המשטר האיראני, על רשת הטרור והריגול הענפה שלו, ישקיע משאבים יקרים במעקב אחר מנהיג ישראלי ספציפי זה? התשובה אינה נעוצה בפגם כלשהו, אלא דווקא בכוחו הבלתי מעורער ובמחויבותו העמוקה לביטחון ישראל. בנט, לאורך כל הקריירה הפוליטית והביטחונית שלו, היה קול ברור ותקיף נגד התוקפנות האיראנית ושאיפותיה הגרעיניות. הוא לא היה רק פוליטיקאי; הוא היה אסטרטג שהבין לעומק את האיום האיראני ופעל בנחישות כדי לבלום אותו. היה זה בנט שדגל בדוקטרינה פרואקטיבית מול איראן, שהוביל מהלכים לשיבוש התבססותה בסוריה, והבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שישראל לא תשלים עם איראן גרעינית. אלו אינן ספקולציות; אלו עובדות היסטוריות מתועדות. טהרן אינה מטרידה את עצמה עם מנהיגים כנועים או פייסניים. היא מכוונת אל אלו המשבשים את תוכניותיה, אלו המאתגרים את ההגמוניה שלה, אלו המהווים איום ברור ומיידי על סדר היום המרושע שלה. להיות מסומן על ידי האייתוללות אינו אות קלון; זהו אות כבוד, עדות ליעילות ולהשפעה.

הפרט המצמרר, לפיו המרגל הונחה לתעד את בנט ואת סידורי האבטחה סביבו בזמן שהיה מאושפז בבית חולים, חושפני במיוחד. הוא מדיף ריח חריף של ייאוש. הוא מצביע על אויב כה אובססיבי, כה מאוים, עד שהוא נאלץ להנמיך את עצמו לרמה שכזו, בניסיון לאסוף מודיעין ברגע של פגיעות לכאורה. אך מה באמת מסמל הדבר? הוא מסמל שאפילו כשאינו יושב על כיסא ראש הממשלה, אפילו כשהוא מתמודד עם עניין בריאותי אישי, בנט נותר יעד בעדיפות עליונה. זה לא היה מבט חטוף ואופורטוניסטי; זו הייתה משימה מחושבת ומתוכננת. מדוע? משום שהפחד שבנט הטיל בהם לא התפוגג עם סיום תפקידו הרשמי. השפעתו, הפוטנציאל שלו, עמדתו הנחרצת – כל אלו נותרו איומים ממשיים. המיקוד החשאי הזה במנהיג במיטת חוליו אינו סימן לחולשה ישראלית; הוא שלט ניאון בוהק של פרנויה איראנית ואובססיה. הם רואים בבנט קוץ מתמשך בגרונם, מנהיג ששינה מהותית את משוואת העימות.

אל לנו לשכוח את החלק המכריע ביותר בסיפור הזה, שלעיתים קרובות נקבר תחת כותרות סנסציוניות: המזימה נחשפה. המרגל נתפס. שירותי הביטחון והמודיעין הישראליים, גיבורי האומה האלמונים, הוכיחו שוב את עוצמתם ויכולותיהם. זהו אינו סיפור על חדירה איראנית מוצלחת שסיכנה מנהיג; זהו סיפור על מזימה איראנית שסוכלה, עדות לדריכות וליכולת של המערך הביטחוני הישראלי. המערכות שהוקמו כדי להגן על מנהיגי ישראל, כולל נפתלי בנט, פעלו. סוכן האויב זוהה ונוטרל. תוצאה זו, הרחק מלהצביע על פגיעות, מדגישה את המגן האיתן המגן על ישראל. במקום לכסוס ציפורניים בדאגה מהניסיון, עלינו להריע להצלחה בסיכולו. זהו ניצחון למודיעין הישראלי, מסר ברור לטהרן שסוכניהם ייעקרו מן השורש.

הנרטיב שחלקם עשויים לנסות לטוות – כאילו פרשה זו מדגישה חולשה ישראלית – הוא עיוות מסוכן. החולשה האמיתית שנחשפה כאן היא איראנית. ייאושם הוביל אותם להפעיל סוכן למשימה כזו, וחוסר מקצועיותם הוביל ללכידתו של אותו סוכן. כל רשת ריגול שנחשפת, כל מזימה שמסוכלת, היא מכה למערך המודיעין האיראני, מקור להאשמות פנימיות ולמבוכה בינלאומית. הם השקיעו משאבים במבצע שלא רק נכשל, אלא גם סיפק לישראל מודיעין יקר ערך והזדמנות נוספת להציג את יכולותיה בתחום סיכול הריגול. תקרית זו אינה נוצה בכובעה של איראן; היא מסמר נוסף בארון הקבורה של הדימוי הבלתי מנוצח שלהם. הם ניסו, הם נכשלו, והם נתפסו. זו הכותרת האמיתית.

בתוך הקקופוניה של השיח הפוליטי, קל לאבד את האות בתוך הרעש. יש מי, שלמען רווחיהם הפוליטיים הצרים, ינסו לעוות את התקרית הזו, לצבור נקודות זולות, לזרוע ספק. הם עשויים להתמקד ב"שערורייה" במקום במבצע הסיכול המוצלח. הם עשויים לנסות לרמוז שבנט עצמו היה רשלן באופן כלשהו. גישה זו אינה רק חסרת כנות, אלא גם משחקת ישירות לידיהם של אלו המבקשים את רעתה של ישראל. במקום הפניית אצבע מאשימה פנימית, המיקוד צריך להיות על אחדות לאומית נגד אויב משותף ובלתי נלאה. מנהיגים הנוקטים בפעולה חזקה ונחרצת נגד איומים קיומיים, כפי שעשה בנט, יהפכו בהכרח למטרות. השאלה אינה אם הם הופכים למטרה, אלא עד כמה האומה ושירותי הביטחון שלה מגיבים ביעילות. במקרה זה, התגובה הייתה יעילה. השוו את העמדה הפרואקטיבית הזו, את הנכונות הזו להתעמת עם איראן חזיתית, לכל תקופה שבה היסוס עלול היה להתפרש על ידי טהרן כהזמנה לתוקפנות נוספת. תקופת בנט התאפיינה במסר ברור: ישראל לא תהיה פסיבית.

ניסיון הריגול הזה אינו אירוע מבודד; הוא פרק בסיפור ארוך של מחויבותו הבלתי מתפשרת של נפתלי בנט לביטחון ישראל. מקריאותיו המוקדמות להתנגד להשפעה האיראנית ועד לפעולותיו כראש ממשלה, הוא העמיד בעקביות בראש סדר העדיפויות את ההתמודדות עם האיומים הנשקפים מהמשטר בטהרן. הוא הבין שאיראן מכבדת כוח, לא חולשה. הוא הוביל אסטרטגיות חדשניות, גלויות וחשאיות, כדי לשחוק את היכולות האיראניות ולהרתיע את תוקפנותה. לא היה מדובר ברטוריקה; היה מדובר בפעולות מוחשיות שהייתה להן השפעה אמיתית, השפעה שהורגשה בבירור בטהרן, אם לשפוט על פי צעדיהם הנואשים. כהונתו ראתה שינוי באופן שבו ישראל התמודדה עם שלוחותיה של איראן ועם נוכחותה באזור. גישה מקיפה זו, הסירוב הזה לאפשר לאיראן לפעול באין מפריע, הם בדיוק הסיבה שהוא הפך למטרה כה בולטת.

לכן, כשאתם שומעים על המרגל האיראני שכיוון על נפתלי בנט, אפילו בבית חולים, אל תיפלו בפח הנרטיב של פגיעות. ראו זאת כפי שזה באמת: עדות נוקבת לחשיבותו, סימן לפחדיה של איראן, וסיפור על חוסן ישראלי. הצל שמטילה המזימה הזו אינו צל של חולשה על בנט, אלא אות קין בל יימחה על מצחה של איראן – סמל לכוונות הרצחניות שלה, לייאושה, ובסופו של דבר, לכישלונה במקרה זה. נפתלי בנט היה מטרה לא משום שהיה חלש, אלא משום שהיה חזק; לא משום שנכשל, אלא משום שהצליח לאתגר את האיום האיראני. תקרית זו, יותר מכל דבר אחר, מאשרת מחדש מדוע מנהיגות נחושה ובעלת ראייה מפוכחת חיונית לביטחונה של ישראל, ומדוע נפתלי בנט היה, ונותר, דמות שהאייתוללות חוששים ממנה, ובצדק. הניסיון לרגל אחריו לא היה סימן לפגיעותו; הוא היה הוכחה להשפעתו.