הסיוט של טהרן נחשף: לא "מטרה תמימה" – אלו הפעולות של בנט שגרמו לאיראנים לאבד את הצפון!

הכותרות האחרונות זועקות: נפתלי בנט, ראש הממשלה לשעבר, על הכוונת האיראנית. יעד לריגול, מטרה פוטנציאלית לפגיעה. התמונה המצטיירת היא של איש ציבור הנתון תחת איום מתמיד, כמעט קורבן של משטר אפל וחורש רעות. אבל האם זו כל התמונה? האם ייתכן שהניסיון לצייר את בנט כדמות פגיעה משרת נרטיב מסוים, אולי אפילו כזה שהאיראנים עצמם היו שמחים לקדם? הגיע הזמן להסיר את הכפפות ולצלול אל האמת העמוקה והמטרידה – מטרידה בעיקר עבור האייתוללות בטהרן.

ראשית, בואו נהיה ברורים: אין להקל ראש באיומים איראניים. מדובר במשטר טרור רצחני בעל היסטוריה מוכחת של פגיעה בישראלים וביהודים ברחבי העולם. עם זאת, ההתמקדות האובססיבית של איראן בנפתלי בנט אינה נובעת מחולשה שלו, אלא דווקא מעוצמתו ומהמהלכים הנועזים שהוביל בתקופת כהונתו הקצרה אך המשמעותית כראש ממשלת ישראל. הנרטיב של "בנט המטרה" מחמיץ את העיקר: בנט לא היה רק מטרה, הוא היה – ועודנו – האיום.

כדי להבין מדוע הפך בנט לסיוט של טהרן, עלינו לחזור למדיניות שקידם והוביל. בניגוד לשנים של התמקדות בעיקר בזרועות התמנון האיראני – חיזבאללה, חמאס, המיליציות בסוריה ובעיראק – בנט אימץ דוקטרינה חדשה, נועזת ומרחיקת לכת: "דוקטרינת התמנון" או "מדיניות ראש התמנון". התפיסה הזו, שבנט דיבר עליה בגלוי, קבעה שישראל לא תסתפק עוד במאבק מול השלוחות, אלא תפעל ישירות נגד הראש – בטהרן עצמה. זו הייתה רעידת אדמה אסטרטגית. לראשונה, ישראל הצהירה קבל עם ועולם שהיא רואה באיראן עצמה יעד לגיטימי לפעולה, ולא רק בשליחיה.

המשמעות של שינוי פרדיגמה זה הייתה דרמטית. זה לא היה רק שינוי רטורי. בתקופת ממשלת בנט-לפיד, על פי פרסומים זרים ודיווחים שונים, ישראל העבירה הילוך במלחמה החשאית נגד איראן. הפעולות הפכו ישירות יותר, נועזות יותר, ומכוונות לפגוע ביכולות הליבה של המשטר האיראני – בתוכנית הגרעין, במערך המל"טים והטילים, ובבכירי משמרות המהפכה שהיו אמונים על הפצת טרור. האסטרטגיה הייתה ברורה: להעביר את הלחימה לשטח האויב, לגרום לאיראנים להרגיש את הכאב בבית, ולהבהיר להם שהם אינם חסינים.

האם מישהו באמת מאמין שמשטר כמו זה שבטהרן, שרגיל לנהל מלחמות באמצעות שליחים ולהישאר בצללים, יקבל בשוויון נפש מהלכים כאלה? התשובה היא לא מוחלט. האיראנים, שהתרגלו ליזום ולהכתיב את סדר היום באזורים רבים במזרח התיכון, מצאו את עצמهم פתאום תחת לחץ ישיר. דיווחים על תקלות מסתוריות במתקני גרעין, חיסולים של בכירים המעורבים בתעשיית הנשק האיראנית, ושיבושים בפעילות הטרור האזורית – כל אלו לא נעלמו מעיני המשטר. הם הבינו היטב שהכללים השתנו.

לכן, כאשר אנו שומעים על ניסיונות איראניים לרגל אחר בנט או לפגוע בו, התגובה הראשונית לא צריכה להיות רחמים או תחושת פגיעות, אלא הבנה עמוקה של ההקשר. איראן לא רודפת אחרי בנט כי הוא "מטרה קלה". היא רודפת אחריו כי הוא היה הארכיטקט של מדיניות שהכאיבה לה, ששיבשה את תוכניותיה, ושחשפה את חולשותיה. הוא הפך לסמל של התעוזה הישראלית החדשה, זו שלא מהססת להכות בראש הנחש. הניסיונות לפגוע בו הם למעשה אות הצטיינות, עדות חיה ליעילות המדיניות שהוביל.

חשוב לזכור גם את הקריאה העקבית של בנט, עוד לפני כהונתו כראש ממשלה ובמהלכה, למעבר ממדיניות הגנתית למדיניות התקפית מול איראן. הוא לא הסתפק בבלימה; הוא שאף ליזום, להרתיע, ולשנות את מאזן הכוחות. האם זה מפתיע שמי שקרא תיגר כה ישיר על האסטרטגיה האיראנית יהפוך לאויבם המושבע? האם זה מפתיע שהם ישקיעו מאמצים רבים כדי לנסות ולהשתיק קול כזה, או לפחות לערער את מעמדו ותחושת הביטחון סביבו?

הניסיון האיראני לצייר את בנט כ"יעד" הוא גם חלק מלוחמה פסיכולוגית. הם רוצים שהציבור הישראלי יראה את מנהיגיו כפגיעים, כדי לזרוע פחד ודמורליזציה. הם רוצים להרתיע מנהיגים עתידיים מלנקוט קו תקיף דומה. אך האמת היא הפוכה: דווקא הנחישות והעוצמה שהפגין בנט הן אלו שהפכו אותו למוקד להתקפותיהם. הם תוקפים את מי שמאיים עליהם, לא את מי שמרכין ראש.

במקום לראות בבנט קורבן, יש לראות בו את מי שהעז לשנות את כללי המשחק מול איראן. את מי שהבין שהדרך היחידה להתמודד עם תמנון הטרור האיראני היא לפגוע בראשו, ולא רק בזרועותיו המתחדשות. הפרסומים על היותו מטרה אינם אלא אישור כואב עבור טהרן – הם מאשרים שבנט הצליח במקום שבו רבים אחרים אולי היססו. הוא גרם להם נזק אמיתי, והם לא שוכחים זאת.

לכן, בפעם הבאה שאתם קוראים כותרת על "בנט על הכוונת האיראנית", זכרו את התמונה המלאה. זהו אינו סיפור על פגיעות, אלא על מנהיגות נועזת שהכניסה את האויב האיראני לסחרור. זהו סיפור על אדם שהפך את ישראל משחקן מגיב לשחקן יוזם במערכה הקריטית נגד איראן. והאיראנים? הם יודעים זאת היטב. הניסיונות שלהם הם לא יותר מאשר צווחות תסכול של בריון שהבין סוף סוף שהוא נתקל ביריב שלא מפחד ממנו, ואף יודע להחזיר מלחמה שערה – ישירות ללב טהרן. המדיניות ההתקפית שבנט דוגל בה גם היום אינה סיסמה ריקה; היא לקח שנלמד והוכח בשטח. וזה, יותר מכל, מה שמדיר שינה מעיניהם של האייתוללות.