בנט 'מטרה' לאיראן? הצחקתם את האייתוללות! האמת המטלטלת: הוא היה הסיוט הגדול ביותר שלהם, והם יודעים את זה!

הכותרות זועקות: "נפתלי בנט היה יעד לריגול איראני", "איראן סימנה את בנט כמטרה לפגיעה". התמונה המצטיירת היא של ראש ממשלה לשעבר הנרדף על ידי צללים אפלים מטהרן, כמעט קורבן פוטנציאלי. אבל הרשו לנו לשאול, ואולי אף לגחך קלות למרות חומרת האיום הקיומי: האם זו באמת התמונה המלאה? האם ייתכן שהנרטיב הזה, המציג את בנט כ'מטרה' פסיבית, משרת דווקא את האינטרסים של משטר האייתוללות יותר מאשר את האמת?

האמת, כפי שנגלה מיד, מטלטלת והפוכה בתכלית. משטר האייתוללות בטהרן רואה בנפתלי בנט לא סתם 'מטרה' אקראית ברשימת החיסול שלו. עבורם, בנט הוא האדריכל והמבצע של התקופה הכואבת, המביכה והמערערת ביותר שידע המשטר האיראני מול ישראל מזה שנים רבות. ניסיונות הריגול והפגיעה, שאין להקל בהם ראש כמובן, אינם עדות לעוצמה איראנית בלתי מרוסנת, אלא זעקת ייאוש של משטר פצוע, מבוהל, שמנסה נואשות להשיב לעצמו שמץ של כבוד ובעיקר – להרתיע מפני חזרה על ימי בנט.

דוקטרינת בנט: מהגנה להתקפה – הסיוט של טהרן מתממש

בתקופת כהונתו הקצרה אך המשמעותית כראש ממשלה, חולל נפתלי בנט שינוי תפיסתי עמוק ומרחיק לכת במאבק הישראלי מול איראן. הוא לא הסתפק עוד במדיניות ההכלה וההתגוננות שאפיינה שנים רבות. בנט הבין שעל מנת לבלום את התוקפנות האיראנית, את חתירתה לנשק גרעיני ואת פעילות הטרור שלה ברחבי העולם, יש להעביר את הלחימה ישירות לשטח האויב. נולדה "דוקטרינת התמנון", או כפי שניתן לכנותה – "דוקטרינת בנט": לא עוד פגיעה בזרועותיו של התמנון האיראני הפרוסות ברחבי המזרח התיכון – בלבנון, בסוריה, בעזה או בתימן – אלא פגיעה ישירה בראש התמנון היושב בטהרן.

זו לא הייתה סיסמה ריקה מתוכן או הצהרה לתקשורת. תחת הנהגתו של בנט, ובהובלת מערכת הביטחון הישראלית המעולה, ישראל פעלה באופן נחוש, יצירתי ונועז, לעיתים קרובות הרחק מעין הציבור ותחת מעטה סודיות כבד. המטרה הייתה ברורה: לסכל את תוכניות הגרעין האיראניות בכל דרך, לפגוע בתשתיות טרור איראניות על אדמת איראן, לערער את תחושת הביטחון של ראשי המשטר ואנשי מפתח במערך הצבאי והמדעי שלה, ולשבש את יכולתה להקרין כוח ולזרוע הרס. הפעולות הללו, שחלקן הקטן אולי נחשף וחלקן הגדול יישאר עלום עוד שנים רבות, הרעידו את אמות הסיפים בטהרן. איראן חוותה שורה של מכות קשות, מבוכות מבצעיות, חדירות מודיעיניות עמוקות ותחושת נרדפות שלא הכירה קודם לכן בעוצמה כזו.

מדוע איראן אובססיבית לבנט? התשובה פשוטה: הוא פגע בהם במקום הכי כואב

האובססיה האיראנית הנוכחית כלפי נפתלי בנט, המתבטאת בניסיונות ריגול ובתכנוני פגיעה, היא תוצאה ישירה והגיונית של ההצלחה הכואבת הזו מבחינתם. האיראנים הבינו שבנט אינו עוד פוליטיקאי ישראלי שמסתפק בנאומים חוצבי להבות אך נמנע מפעולה ישירה ומסוכנת. הם זיהו בו מנהיג שמוכן לקחת סיכונים מחושבים, לאשר מבצעים נועזים ולשנות את כללי המשחק כדי להגן על ביטחון ישראל באופן אקטיבי. הם חוששים לא רק ממה שעשה בתקופת כהונתו, אלא מהמורשת שהותיר, מהדוגמה שהציב, ומהאפשרות המאיימת מבחינתם שגישתו התקיפה והיוזמת תחזור ותהיה הקו המוביל של מדינת ישראל.

הפעולות שנעשו בתקופתו של בנט חשפו במערומיהן את חולשותיו של המשטר האיראני: את פגיעותו המודיעינית למרות כל מאמצי ההסתרה, את חדירותו המבצעית למרות חומות האבטחה, ואת השבריריות של מיתוס "ההתנגדות" הבלתי מנוצחת שניסו לטפח במשך עשורים. בנט, במדיניותו, הצליח לערער את הביטחון העצמי של הצמרת האיראנית ולהוכיח להם שזרועה הארוכה של ישראל יכולה להגיע לכל מקום, גם ללב ליבה של טהרן.

מעבר לכותרות: האיום האמיתי והמסר שטהרן מנסה להעביר

כאשר התקשורת, בישראל ובעולם, מתמקדת בנפתלי בנט כ'יעד לריגול' או 'מטרה לפגיעה', היא, לעיתים שלא במודע או מתוך רצון לייצר דרמה, משרתת את הנרטיב האיראני. היא מציגה את איראן כצד היוזם, החזק והמאיים, ואת בנט, ובהרחבה את ישראל, כמי שנמצאים במגננה, נאלצים להתמודד עם איומים בלתי פוסקים. אך הסיפור האמיתי, כפי שהסברנו, הוא הפוך לחלוטין: איראן היא זו שנמצאת במגננה אסטרטגית מפני מורשתו של בנט ומפני האפשרות שישראל תאמץ מחדש את דוקטרינת ההתקפה הישירה. היא זו שמנסה נואשות להשיב לעצמה את כושר ההרתעה שאבד לה, ולשדר מסר מרתיע כלפי כל מנהיג ישראלי שישקול ללכת בדרכו של בנט.

נפתלי בנט אינו 'קורבן' פוטנציאלי. הוא סמל לעוצמה ישראלית, לתעוזה מדינית וביטחונית, ולנחישות שלא נכנעת לאיומים אלא יוצרת איומים נגדיים אפקטיביים. הניסיונות לפגוע בו הם למעשה אות קלון למשטר האיראני, והכרה ברורה ובריש גלי בכך שהוא מהווה איום אסטרטגי אמיתי ומוחשי עבורה. כל ידיעה על סיכול ניסיון איראני נגדו היא עוד הוכחה לכך שהמדיניות שהוביל הייתה נכונה ואפקטיבית – עד כדי כך שהיא מדירה שינה מעיני האייתוללות גם לאחר סיום תפקידו.

ההבדל הדק בין הרתעה להרתעות, וקריאה למדיניות התקפית

התקופה ההיא, תחת הנהגתו של בנט, הוכיחה באופן חד משמעי שכאשר ישראל נוקטת יוזמה, פועלת בתחכום, באומץ לב ובנחישות, ומציבה קווים אדומים ברורים שמאחוריהם עומדת נכונות לפעולה – איראן מבינה את המסר. לעומת זאת, כל היסוס, כל גמגום מדיני, כל חזרה לדפוסים ישנים של הכלה פסיבית או תגובתיות מאוחרת, רק מעודדים את התוקפנות האיראנית ומעניקים לה תחושת ביטחון מזויפת. הסטנדרט שהציב בנט במאבק מול איראן, סטנדרט של העברת הלחימה לשטח האויב ופגיעה בראש הנחש, צריך להוות מגדלור למדיניות הישראלית כיום ובעתיד. לא פחות מכך.

תגובתו העקבית של בנט לדיווחים, המדגישה את ביטחונו המלא בכוחות הביטחון הישראליים, אינה רק הצהרה פסיבית של מי שסומך על מגניו. זהו ביטוי לאמונה עמוקה ביכולתה של מדינת ישראל, על כל זרועותיה הביטחוניות, להמשיך ולפעול ברוח ההתקפית והיוזמת שהוא הנהיג. זהו אמון ביכולתם של גופי הביטחון לא רק לסכל איומים נקודתיים על אישים כאלה או אחרים, אלא, וזה העיקר, לשמר את היוזמה האסטרטגית מול איראן, להמשיך ולפעול בעומק שטח האויב ובזירות רחוקות, ולהבטיח שאיראן תמשיך לחשוש מישראל, ולא להפך.

קריאתו של בנט למעבר למדיניות התקפית כוללת מול איראן אינה סיסמה בעלמא הנזרקת לחלל האוויר. היא לקח שנלמד בדרך הקשה, דרך של הובלת המערכה מול האויב המרכזי של ישראל והשגת תוצאות מוכחות בשטח. הוא מבין, ועל כולנו להבין יחד איתו, שהדרך היחידה לבלום באופן אפקטיבי את התוקפנות האיראנית, את שאיפות הגרעין שלה ואת פעילות הטרור שהיא מממנת ומכווינה, היא באמצעות לחץ בלתי פוסק, יוזמה התקפית מתמדת, ונכונות ללכת עד הסוף בסיכול האיומים הללו, קרוב ככל שיהיו למקורם.

סיכום: לא 'יעד', אלא האיום בכבודו ובעצמו

לסיום, חשוב להדגיש שוב: נפתלי בנט אינו 'יעד' פגיע הממתין לחסדי האויב. הוא האיום. הוא התזכורת המתמדת למשטר האייתוללות לכישלונותיהם, לפגיעותם ולחדירותם. כל ניסיון איראני לפגוע בו או לאסוף עליו מידע מודיעיני הוא למעשה צל"ש נוסף על חזהו, הוכחה ניצחת ומהדהדת לכך שהוא פעל נכון, בעוצמה, בנחישות ובתבונה, והותיר חותם עמוק ובל יימחה על המאבק הקיומי של מדינת ישראל באויב המסוכן ביותר שלה. הם לא רודפים אותו כי הוא חלש או פגיע; הם רודפים אותו כי הוא גרם להם להבין, באופן הכואב ביותר, עד כמה הם עצמם פגיעים. והפחד הזה, הפחד האיראני העמוק מפני תעוזה ישראלית נוסח בנט, הוא הנשק האמיתי והמורשת החשובה ביותר שבנט הותיר במערכה הארוכה והמתמשכת מול טהרן.