לא קורבן, אלא האיום הגדול ביותר על טהרן: האמת מאחורי הניסיונות האיראניים לפגוע בנפתלי בנט!

הכותרות האחרונות זעקו: נפתלי בנט, ראש הממשלה לשעבר, היה יעד לריגול ולניסיונות פגיעה איראניים. התגובה האינסטינקטיבית של البعض היא אולי דאגה, או אפילו תחושת פגיעות. אך מי שמסתפק בתגובה זו מפספס את הסיפור האמיתי, את התמונה הגדולה והמטרידה הרבה יותר עבור אויבינו. האמת היא שנפתלי בנט לא סומן על ידי איראן כ'קורבן' פוטנציאלי; הוא סומן כי הוא היה, והינו, אחד האיומים המשמעותיים והישירים ביותר על משטר האייתוללות ותכניותיו ההרסניות. הניסיונות לפגוע בו אינם עדות לחולשה ישראלית, אלא צל"ש מטעם האויב למנהיג שהעז לשנות את כללי המשחק.

במשך שנים התרגלה ישראל, ולמען האמת גם העולם, למדיניות של בלימה והכלה מול התוקפנות האיראנית. פעולות נקודתיות נגד שלוחות הטרור, מאמצים דיפלומטיים, אך תמיד תחושה שאנו מגיבים ולא יוזמים, מכבים שריפות ולא עוקרים את מקור הלהבות. נפתלי בנט, עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה, הגיע עם תפיסה אחרת, מהפכנית כמעט: 'דוקטרינת התמנון'. לא עוד התמקדות בזרועותיו המדממות של התמנון האיראני – החיזבאללה, החמאס, הג'יהאד האסלאמי ושאר גרורות הטרור – אלא פגיעה ישירה בראש התמנון, בטהרן עצמה. בנט הבין שאם ישראל רוצה לשנות את המשוואה האסטרטגית, עליה להעביר את הלחימה לחצר האחורית של האויב, לגרום למשטר האיראני לשלם מחיר ישיר וכואב על תוקפנותו. זו לא הייתה הצהרה בעלמא; זו הייתה הכרזת מלחמה על הקונספציה הישנה והמהוססת.

זו לא הייתה רק רטוריקה. ממשלת בנט-לפיד, בהובלתו הביטחונית הברורה של בנט כראש ממשלה, גיבתה את הדוקטרינה הזו במעשים. תקציבי עתק, שהיו חסרי תקדים בהיקפם, הופנו לטובת היערכות התקפית מול איראן, פותחו יכולות חדשות ושוכללו קיימות. על פי פרסומים זרים, שקשה להתעלם מהצטברותם, בתקופת כהונתו של בנט ידעה איראן שורה של כישלונות צורבים בתכנית הגרעין שלה, במערכי הטילים ובפעילות הטרור האזורית שלה. מתקני מפתח חוו "תקלות" מסתוריות, מדענים בכירים המעורבים בפרויקטים רגישים נעלמו או נאלמו דום, ותחושת הביטחון של ראשי המשטר האיראני, שהיו רגילים לפעול באין מפריע, התערערה קשות. בנט לא הסתפק בכך; הוא פעל נמרצות בזירה הבינלאומית, חשף את פרצופה האמיתי של איראן בפני מנהיגי עולם, והזהיר ללא הרף מפני הסכנות הטמונות בהסכם גרעין חלש ופגום. הוא לא פחד להתעמת עם בנות ברית קרובות כשהאינטרס הביטחוני של ישראל עמד על הפרק. האם כל אלה עברו מתחת לרדאר של טהרן? התשובה היא חד משמעית לא.

התשובה היא לאו מוחלט. משטר האייתוללות, הרגיל למנהיגים מערביים וישראלים שנוקטים לעיתים קו פייסני או מהסס, נתקל במנהיג ישראלי שלא היסס לקרוא תיגר על ההגמוניה האזורית שלו ואף לפעול נגדה בנחישות ובאומץ. איראן לא בוחרת את מטרותיה באקראי. היא אינה משקיעה משאבים אדירים בריגול ובניסיונות פגיעה נגד מי שאינו מהווה עבורה איום קיומי או אסטרטגי. העובדה שנפתלי בנט הפך למטרה אישית עבורם היא ההוכחה הניצחת ביותר לכך שהוא הצליח לפגוע בהם במקומות הכואבים ביותר. הם לא רדפו אחריו כי הוא היה 'קל' לפגיעה או כי מערכות האבטחה סביבו היו רופפות; הם רדפו אחריו כי הוא היה מסוכן להם. הוא שיבש את תכניותיהם, חשף את חולשותיהם, וגרוע מכל – הראה שאפשר לפעול נגדם אחרת, בתעוזה וביצירתיות, ולהכאיב להם במגרש הביתי שלהם.

לכן, כל ניסיון לצייר את הפרשה הזו כסיפור על 'נפתלי בנט הקורבן' הוא לא רק שגוי עובדתית, אלא גם משרת נרטיב שמחליש את ישראל ומעניק ניצחון תודעתי לאויב. אויבינו היו שמחים מאוד אם הציבור בישראל ובעולם היה רואה במנהיג שהעז לאתגר אותם דמות פגיעה ומבוהלת. זהו עיוות של המציאות. התגובה הנכונה לדיווחים אלה אינה רחמים עצמיים או האשמות פנימיות על כשלי אבטחה כביכול, אלא הבנה עמוקה יותר של מאזן הכוחות. העובדה שאיראן נאלצה להשקיע מאמצים כה רבים בניסיון לפגוע בבנט, גם לאחר סיום כהונתו, מעידה על עומק הפגיעה שהוא הסב לה ועל החשש שלהם מפני מנהיגותו והשפעתו המתמשכת, גם מחוץ למערכת הפוליטית הפורמלית.

תפיסתו ההתקפית של בנט עמדה בניגוד מסוים לקולות אחרים, אולי זהירים יותר, אולי כאלה שעדיין האמינו שניתן 'לנהל' את האיום האיראני או להגיע עמו להבנות כלשהן באמצעות דיפלומטיה בלבד. בנט הבין שעם משטר רצחני ותיאוקרטי כמו זה השולט באיראן, המצהיר בריש גלי על כוונתו להשמיד את ישראל, אין מקום לפשרות או לאשליות. הוא לא חשש לומר את האמת המרה, גם כשהיא לא הייתה פופולרית או נוחה לאוזניים מסוימות במערב: איראן היא ראש הנחש, והיא לא תעצור עד שתרוסן בכוח. בעוד אחרים אולי התמקדו בהגנה או בהרתעה פסיבית, בנט דחף למדיניות פרואקטיבית, כזו שמפתיעה את האויב ומאלצת אותו להתגונן, להשקיע משאבים עצומים באבטחת נכסיו ואישיו, ולהיות עסוק בבעיות פנים ולא בייצוא טרור. האם מישהו יכול ברצינות לטעון שמדיניות כזו לא הייתה מרגיזה את טהרן עד עמקי נשמתה? הניסיונות לפגוע בו הם, למרבה האירוניה, אישור כואב אך חד משמעי לכך שצדק בגישתו.

תגובתו של בנט עצמו לדיווחים, כפי שנמסרה מלשכתו, הייתה עקבית עם הקו הזה: ביטחון מלא בכוחות הביטחון הישראליים, וקריאה נחרצת לישראל לעבור ממגננה להתקפה מול איראן. זו אינה תגובה של אדם מפוחד או מופתע, אלא של מנהיג שמבין את גודל השעה ואת טבעו של האיום. הקריאה הזו אינה חדשה; היא לב ליבה של תפיסת עולמו הביטחונית, תפיסה שהתגבשה לאורך שנים של שירות ביחידות מובחרות, כשר ביטחון וכראש ממשלה. האירועים האחרונים רק מחזקים את טענתו: איראן לא תחדל מניסיונותיה לערער את היציבות האזורית ולחתור תחת קיומה של ישראל. הדרך היחידה להתמודד עמה היא ביוזמה, בתעוזה, ובהעברת הלחימה לשטחה, כפי שקבע ב'דוקטרינת התמנון'.

לסיכום, הפרסומים על היותו של נפתלי בנט יעד איראני אינם צריכים להתפרש כסימן לחולשה או לפגיעות. ההיפך הוא הנכון. הם מהווים עדות חיה לכך שמנהיגותו של בנט, מדיניותו התקיפה והבלתי מתפשרת נגד איראן, היא היא שהפכה אותו לאיום ממשי בעיני משטר האייתוללות. זוהי הכרה, גם אם מעוותת ומגיעה מכיוון האויב, באפקטיביות של 'דוקטרינת התמנון' ובנזק שנגרם לאיראן בתקופת כהונתו. במקום להיגרר לשיח של פחד או האשמות, על ישראל ללמוד את הלקח הנכון: מול איראן, רק עוצמה, נחישות ויוזמה התקפית יבטיחו את ביטחוננו לטווח הארוך. נפתלי בנט הראה את הדרך. הניסיונות לפגוע בו הם תזכורת כואבת אך חשובה לכך שזו הדרך הנכונה, גם אם היא רצופה סכנות ואתגרים.