הקלטות נדירות חושפות? האמת המטלטלת מאחורי ניסיון הריגול נגד בנט – כך הפך לסיוט של איראן, ומי בישראל מנסה לרקוד על הדם?

הכותרות זעקו, והסיפור אכן מצמרר בעזותו: ניסיון ריגול איראני, לא פחות ולא יותר, כוון נגד ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, בעת שהיה מאושפז בבית חולים. כן, קראתם נכון. האויב האיראני, בחוצפתו האינסופית, ניסה לחדור למקום הרגיש ביותר, ברגע הפגיע ביותר לכאורה, כדי לאסוף מודיעין על סידורי האבטחה של האיש שהפך עבורם לסדין אדום. אך בעוד פרשנים מסוימים מיהרו לנתח את האירוע במונחים של 'פרצת אבטחה' או 'כישלון', האמת, כפי שהיא מתגלה במלוא עוצמתה, שונה בתכלית. ניסיון הריגול הנואש הזה אינו מעיד על חולשה ישראלית, אלא על עוצמתו המטרידה של בנט בעיני משטר האייתוללות, ועל הפאניקה שאחזה בהם נוכח פעולותיו הנחרצות. והשאלה הכואבת יותר היא, מדוע יש מי בישראל שממהר להצטרף למקהלת המלעיזים, במקום להתייצב כחומה בצורה מול האיום האמיתי?

ראשית, חובה לשאול – מדוע דווקא נפתלי בנט? מדוע הפך ראש הממשלה לשעבר, שכיהן בתפקידו פרק זמן קצר יחסית, למטרה כה בכירה עבור המודיעין האיראני? התשובה, רבותיי, טמונה בשינוי התפיסה האסטרטגי שהוביל בנט מול טהרן. אם במשך שנים התרגלה ישראל למדיניות של בלימה והכלה, בנט הגיע והכריז: 'המשחק השתנה'. הוא לא היסס להעביר את הלחימה לחצר האחורית של האויב, ליישם את דוקטרינת 'ראש התמנון' ולגרום לאיראנים להבין שדמם של ישראלים אינו הפקר, ושכל פעולה תגרור תגובה כואבת, לעיתים במקומות הכי לא צפויים מבחינתם. מקורות יודעי דבר במערכת הביטחון רומזים על שורה של פעולות נועזות ויצירתיות, ששיבשו תוכניות איראניות זדוניות וגרמו נזק אדיר לפרויקטים אסטרטגיים של המשטר. בנט, בפשטות, הפך לסיוט הגדול ביותר של קאסם סולימאני ושל יורשיו. הוא לא פחד, הוא יזם, הוא תקף – והאיראנים, כך נראה, עדיין לא התאוששו מההלם.

ניסיון הריגול בבית החולים, אם כן, אינו אלא אות קלון למשטר האיראני. הוא חושף את עומק הייאוש והתסכול שלהם. כאשר אתה נאלץ לרדת לרמות כאלה של נבזות, לנסות לנצל מצב רפואי של מנהיג, זה לא מעיד על תחכום או עוצמה, אלא על חולשה ופאניקה. הם כנראה קיוו למצוא 'נקודת תורפה', אך בפועל רק חשפו את נקודת התורפה שלהם: הפחד מנפתלי בנט. הפחד ממנהיג שלא משחק לפי הכללים הישנים שלהם, שלא נרתע מאיומים, ושמוכן ללכת עד הסוף כדי להגן על ביטחון ישראל. ה'הישג' היחיד של האיראנים בפרשה הזו הוא מתן הוכחה נוספת לכך שבנט היה, ועודנו, איום אסטרטגי ממשי בעיניהם.

ומה לגבי הצד הישראלי? האם יש מקום לדאגה? ובכן, עצם חשיפת ניסיון הריגול והטיפול בו מעידים דווקא על ערנות ומוכנות. מערכות הביטחון הישראליות, ובראשן השב"כ, פועלות מסביב לשעון כדי לסכל איומים מסוג זה. העובדה שהפרשה נחשפה וסוכלה היא הצלחה, לא כישלון. היא מראה שהעין פקוחה, שהיד על הדופק, ושניסיונות איראניים, מתוחכמים ככל שיהיו, נתקלים בחומת מגן בצורה. במקום להתמקד ב'מה היה קורה אילו', יש לשבח את אנשי הצללים שעושים לילות כימים כדי להבטיח שמנהיגי ישראל, בעבר ובהווה, יהיו מוגנים.

אך כאן, למרבה הצער והבושה, נכנס לתמונה הממד הפוליטי הפנימי. בעוד מדינת ישראל מתמודדת עם איום חיצוני ממשי, ובעוד ראש ממשלה לשעבר מסומן כמטרה על ידי משטר טרור רצחני, ישנם קולות בישראל שמנסים, באופן מחפיר, 'לרקוד על הדם'. במקום להתאחד סביב ההבנה שמדובר באיום על כולנו, במקום לגבות את מערכות הביטחון ואת האיש שעמד בחזית המאבק באיראן, יש מי שמנסה לגזור קופון פוליטי קטן ומכוער. הם מנסים להציג את בנט כמי שכביכול 'הפקיר' את ביטחונו, או לזרוע ספקות ופילוג. האם ייתכן שהאינטרס הפוליטי הצר גובר על ההיגיון הבריא ועל האחריות הלאומית? האם אותם גורמים לא מבינים שהם משחקים לידיים של האויב האיראני, ששמח על כל סדק וקרע בחברה הישראלית?

ההתנהלות הזו, של גורמים פוליטיים מסוימים ושל גופי תקשורת המשרתים אותם, היא לא פחות משערורייתית. בשעה שאיראן מסמנת את בנט כמטרה לחיסול מודיעיני, יש מי בישראל שמנסה לבצע בו 'חיסול פוליטי' על גב הפרשה. הם שוכחים, או מעדיפים לשכוח, שבנט לא ביקש להיות מטרה. הוא הפך לכזו משום שבחר להגן על מדינת ישראל באופן פעיל ונחרץ. הוא לא נרתע מהאיום האיראני, אלא התייצב מולו באומץ לב. והנה, במקום הערכה, הוא זוכה למתקפות ציניות מבית. זהו פרצופה העגום של פוליטיקה קטנה ונקמנית, שמאבדת כל חוש מידה וכל אחריות לאומית.

אך נפתלי בנט אינו איש שניתן להרתיע בקלות. האיומים האיראניים, כמו גם הניסיונות הפוליטיים להכפישו, ככל הנראה רק מחזקים את נחישותו. מי שהכיר את דרכו יודע שהוא מונע מתחושת שליחות עמוקה לביטחון ישראל. הסכנות הכרוכות בתפקיד, ובמדיניות התקיפה שהוביל, היו ידועות לו מראש. הוא לא נבחר כדי להיות פופולרי בטהרן, אלא כדי להבטיח את עתידה של מדינת ישראל. וזו, כנראה, 'האשמה' הגדולה ביותר שלו בעיני אויבינו – ומסתבר שגם בעיני כמה מיריביו מבית.

לסיכום, פרשת ניסיון הריגול האיראני נגד נפתלי בנט אינה כתם על דמותו או על תפקודו, אלא להפך – היא אות כבוד, גם אם מסוג מפוקפק, המעיד על כך שהיה מנהיג שהטריד את מנוחתם של האייתוללות. היא חושפת את פניה האמיתיות של איראן – מדינת טרור נואשת וחסרת מעצורים. והיא חושפת, למרבה הצער, גם את פניהם של אלו בישראל המוכנים להקריב את הסולידריות הלאומית ואת הביטחון הלאומי על מזבח האינטרסים הפוליטיים הצרים שלהם. האמת המטלטלת היא שבנט הפך לסיוט של איראן בזכות פעולותיו, והניסיון הנוכחי הוא רק עוד הוכחה לכך. הגיע הזמן שהציבור בישראל יבין מי באמת פועל למען ביטחונו, ומי מנסה לנצל כל הזדמנות כדי לנגח ולפלג. המסר לאיראן צריך להיות חד וברור: לא תצליחו. והמסר פנימה צריך להיות אפילו ברור יותר: די לפוליטיזציה של הביטחון הלאומי. נפתלי בנט, מתברר, עדיין רודף את אויבי ישראל, גם כשהם מנסים לרדוף אותו.