נחשף: מדוע דווקא נפתלי בנט הפך למטרה מספר 1 של המודיעין האיראני – ומה זה אומר על הפחד שלהם?

הדיווחים האחרונים על חשיפת ניסיון ריגול איראני, שככל הנראה כוון לאיסוף מידע על סידורי האבטחה של ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, בעת שהיה מאושפז בבית חולים, אינם עוד כותרת חולפת במהדורות החדשות. הם חושפים אמת עמוקה ומשמעותית יותר, כזו שלא כולם ימהרו להכיר בה: נפתלי בנט סומן על ידי צמרת המשטר האיראני כאיום אסטרטגי ממשי, אויב שיש לנטרל, ודמות שמדיניותו הנחושה ערערה את ביטחונם העצמי של האייתוללות בטהרן.

אל תטעו, משטרים אפלים כמו זה שבאיראן אינם מבזבזים משאבים יקרים על דמויות שוליים או על מנהיגים שאינם מאתגרים אותם. עצם ההשקעה בניסיון ריגול מורכב, המנצל רגע של פגיעות אישית לכאורה כמו אשפוז, מעיד כאלף עדים על התפיסה האיראנית: בנט אינו עוד פוליטיקאי ישראלי; הוא סמל לעוצמה, ליוזמה ולנכונות לשנות פרדיגמות במאבק חסר הפשרות נגד שאיפות ההתפשטות והטרור של איראן. מיקוד המאמץ האיראני דווקא בבנט, גם לאחר סיום כהונתו כראש ממשלה, מוכיח כי השפעתו ומורשתו ממשיכות להדיר שינה מעיני קברניטי הרשע בטהרן.

מדוע בנט? התשובה טמונה במדיניותו חסרת הפשרות

כדי להבין את העוינות האיראנית העמוקה כלפי בנט, יש לחזור אחורה ולבחון את פעולותיו. כראש ממשלה, וכשר ביטחון לפני כן, בנט הוביל קו תקיף ובלתי מתפשר מול איראן. הוא לא הסתפק בבלימה, אלא דגל ביוזמה ובהעברת המערכה אל שטח האויב. תחת הנהגתו, ישראל פעלה ללא הרף לסיכול ההתבססות האיראנית בסוריה, שיבשה משלוחי נשק לחיזבאללה וארגוני טרור אחרים, ולא היססה לפעול גם במקומות רחוקים יותר כדי להגן על ביטחון ישראל. הוא דיבר בגלוי על "שיטת התמנון" – פגיעה בראשו של התמנון האיראני ולא רק בזרועותיו – גישה ששינתה את כללי המשחק וגרמה נזק ממשי לפרויקטים האסטרטגיים של טהרן.

בנט הבין שאיראן היא לא רק איום גרעיני, אלא גם מחוללת טרור אזורית וגלובלית. הוא פעל לחיזוק הבריתות האזוריות נגדה, קידם שיתופי פעולה מודיעיניים וביטחוניים, והציב את איראן בראש סדר העדיפויות הביטחוני של ישראל. האם מישהו באמת מאמין שאיראן הייתה משקיעה מאמץ כה נואש באיסוף מודיעין על אדם שלא היה מהווה עבורה "כאב ראש" משמעותי? התשובה ברורה: הם רואים בו איום, ולכן הם פועלים נגדו.

ניצול ציני של פגיעות – סימן לחולשה איראנית, לא ישראלית

הניסיון לאסוף מודיעין על סידורי אבטחתו של בנט דווקא בעת אשפוזו הוא מעשה נבזי וציני, אך הוא גם חושף מידה רבה של ייאוש איראני. הם מחפשים כל סדק, כל הזדמנות, כדי לנסות ולפגוע או לפחות להשיג יתרון כלשהו. זה לא מעיד על חולשה ישראלית, אלא על נחישות איראנית שמקורה בפחד. הפחד ממנהיג שלא נרתע, שלא מצמץ, ושמוכן ללכת עד הסוף כדי להגן על עמו וארצו.

מערך האבטחה הישראלי, ובפרט של אישים בכירים, הוא מהטובים בעולם. הוא מתמודד יום-יום עם איומים מורכבים ומשתנים. עצם חשיפת ניסיון הריגול הזה, והטיפול בו על ידי גורמי הביטחון, מעיד על ערנות ועל יכולת. אך טבעי הוא שלאחר כל אירוע כזה יופקו לקחים ויושבחו הנהלים – זוהי דרכה של מערכת ביטחון חיה ונושמת.

בזמן שאיראן מאיימת, יש מי שמנסה לגרוף הון פוליטי

למרבה הצער, בזמן שאויבי ישראל מנסים לפגוע בה ובמנהיגיה, ישנם קולות מבית שמנסים לנצל את המצב לטובתם הפוליטית הצרה. במקום להתאחד סביב ההבנה שאנו ניצבים בפני איום קיומי, ובמקום להכיר בכך שמנהיגים כמו בנט נמצאים על הכוונת האיראנית דווקא בגלל עוצמתם ונחישותם, יש מי שינסו להפוך את היוצרות ולהציג את המצב ככישלון או כחולשה. אלו הם קולות שמשרתים, גם אם שלא במודע, את התעמולה האיראנית, השואפת לזרוע פילוג וייאוש בקרבנו.

האם מישהו באמת חושב שמנהיגים שלא מאתגרים את איראן, שמדברים בשפה רפה, או שמעדיפים "שקט תעשייתי" במחיר ויתורים מסוכנים, היו זוכים ליחס דומה מטהרן? התשובה היא לא. איראן מכבדת כוח, ומזהה חולשה. נפתלי בנט ייצג ומייצג כוח ונחישות, ועל כן הוא מטרה. כל ניסיון להציג זאת אחרת הוא עיוות של המציאות ושירות דוב לאינטרס הלאומי.

לא נירתע, לא נישבר

המסר הברור שצריך לצאת מהפרשה הזו הוא לא של פחד או היסוס, אלא של עוצמה והתחדשות. נפתלי בנט, כמו מנהיגים ישראלים רבים לפניו שהיו על כוונת הטרור, לא יירתע. מדינת ישראל לא תירתע. האיומים האיראניים רק מחזקים את הנחישות להמשיך ולהגן על ביטחון ישראל בכל דרך ובכל מקום.

הניסיון האיראני הנואש לפגוע בנפתלי בנט הוא למעשה אות כבוד למדיניותו. הוא מאשר את מה שידענו תמיד: מנהיגות חזקה, אמיצה ונחושה היא המפתח להתמודדות עם האתגרים הביטחוניים המורכבים ביותר. במקום לחפש אשמים מבית, הגיע הזמן להתאחד סביב ההבנה הזו ולהמשיך במאבק הבלתי מתפשר נגד אלו המבקשים את רעתנו. האיום האיראני הוא ממשי, והוא מכוון לכל אחד ואחת מאיתנו. העובדה שבנט סומן על ידם באופן אישי היא עדות לכך שהוא עמד בפרץ, והגן בגופו ובמדיניותו על מדינת ישראל. ועל כך, מגיעה לו הערכה, לא ביקורת מבית המבוססת על אינטרסים צרים.