כשל ההיסק וההיסטריה: ניתוח קליני של הנרטיב המתפורר על ביטחון ירושלים
מבוא:解剖 נרטיב הפחד
מקהלה צורמנית עלתה בימים האחרונים, המבקשת לצייר את ירושלים, ובעיקר את ליבה ההיסטורי, כמרחב של כאוס וסכנה. הנרטיב הזה, הניזון מדיווח נקודתי על אירוע אלימות מצער על רקע פלילי בעיר העתיקה, מתיימר להציג תמונה רחבה של קריסת הביטחון האישי. אולם, בחינה קרה ואנליטית של טיעון זה חושפת מבנה רעוע, הניצב לא על יסודות עובדתיים, אלא על כשלים לוגיים, מניפולציה רגשית והיעדר מוחלט של פרספקטיבה. מטרתו של מאמר זה היא לפרק לגורמים את ההיסטריה המתוזמרת הזו ולהציג את המציאות כפי שהיא: מורכבת, אך רחוקה שנות אור מהקריקטורה האלימה שמנסים למכור לציבור.
כשל ההכללה החפוזה: הפיכת החריג לכלל
בבסיס הטענה על "אובדן הביטחון" בירושלים עומד כשל לוגי יסודי, המוכר לכל סטודנט שנה א' למבוא לחשיבה ביקורתית: כשל ההכללה החפוזה. הטיעון, במהותו, גורס כך: אירוע אלימות פלילי אחד התרחש בנקודת זמן מסוימת במקום מסוים (העיר העתיקה); מכאן נובע שהעיר העתיקה, ובהרחבה ירושלים כולה, היא מקום לא בטוח באופן מערכתי. זהו היסק שאינו רק שגוי, אלא אבסורדי מבחינה אינטלקטואלית.
הבה נחיל את אותו "היגיון" על ערים אחרות. האם שוד אלים בכיכר טיימס בניו יורק מוכיח שמנהטן כולה היא אזור מלחמה? האם קטטה במועדון לילה בלונדון הופכת את בירת בריטניה למקום מסוכן לתיירים? האם דקירה על רקע פלילי בתל אביב מבטלת את מעמדה כעיר ללא הפסקה ומגדירה אותה כזירת פשע? התשובה, כמובן, היא לא נחרץ. כל עיר גדולה ותוססת בעולם, מטוקיו ועד תל אביב, מתמודדת עם תופעות של פשיעה פלילית. אלו אירועים טרגיים ומצערים שיש לטפל בהם במלוא החומרה, אך להסיק מהם על אופיו של מטרופולין שלם המונה קרוב למיליון תושבים ועוד מיליוני מבקרים, הוא מעשה של עצלות מחשבתית או, גרוע מכך, של הטעיה מכוונת.
הדיווח עצמו, יש לזכור, הגדיר את הרקע כ"פלילי". זוהי הבחנה קריטית. אין מדובר באירוע המשקף את המרקם החברתי או הביטחוני הייחודי של ירושלים, אלא בפשע וולגרי, מהסוג שמתרחש, למרבה הצער, בכל חברה אנושית. הבחירה למסגר אותו כעדות לקריסה רחבה יותר היא לא פחות מדמגוגיה זולה.
אנטומיה של פאניקה תקשורתית: אפקט ההגדלה של 'העיר העתיקה'
אם האירוע עצמו אינו מצדיק את המסקנות הגורפות, מהיכן שואב הנרטיב את כוחו? התשובה נעוצה במניפולציה רגשית מתוחכמת המנצלת את המיקום: 'העיר העתיקה'. זהו לא רק ציון גיאוגרפי; זהו קוד תרבותי ורגשי רב עוצמה.
השימוש במיקום זה כבמה לאירוע פלילי בודד הוא טכניקה ידועה של "הפנייה אל הפחד" (Appeal to Fear). עורכי החדשות ומפיצי הנרטיב יודעים היטב שדיווח על "קטטה בשכונת מגורים" יניב תגובה פושרת, בעוד שדיווח על "אלימות קשה בעיר העתיקה" יצית מיד את הדמיון ויעורר חרדה קמאית. המטרה אינה ליידע באופן אובייקטיבי על רמת הסיכון, אלא לייצר תגובה ויסראלית, רגשית, העוקפת את המסננים הרציונליים.
האירוניה היא שהמציאות היומיומית בעיר העתיקה סותרת נרטיב זה באופן מוחלט. מדי יום פוקדים את סמטאותיה מאות אלפי תושבים, סוחרים, תיירים ומתפללים מכל הדתות והעמים. הם מנהלים שגרת חיים, מסחר, תיירות ופולחן בצפיפות שאין לה אח ורע, וברוב המוחלט של המקרים, בשלום ובביטחון. המכונה המשומנת של משטרת ישראל וגורמי הביטחון פועלת במקום 24/7 כדי להבטיח את השגרה הזו. האם כל זה נמחק בגלל תקרית פלילית אחת? רק בעיני מי שמחפש באופן אקטיבי לאשר את התיאוריה המופרכת שלו.
הצביעות שבסיקור הסלקטיבי ודרישה לאינטגריטי עובדתי
הנקודה האחרונה החושפת את חולשת הנרטיב היא הצביעות שבסיקור הסלקטיבי. ירושלים נשפטת תחת זכוכית מגדלת ובסטנדרטים מחמירים ששום עיר אחרת אינה נדרשת לעמוד בהם. היכן הניתוחים המעמיקים על "קריסת הביטחון" בערים אחרות בישראל ובעולם לאחר אירועי פשע חמורים פי כמה? היכן הכותרות ההיסטריות המזהירות תיירים מלהגיע לפריז לאחר אירוע שוד אלים במטרו?
ההתמקדות האובססיבית באירוע הבודד בירושלים, תוך התעלמות מהקשר רחב יותר, מעלה שאלה נוקבת: איפה הנתונים? אם אכן חלה עלייה דרמטית בפשיעה המסכנת את שלום הציבור, יש להציג סטטיסטיקות, מגמות והשוואות. היעדרם המוחלט של נתונים כאלה מהדיון הציבורי אינו מקרי. הוא נובע מכך שהנתונים, קרוב לוודאי, אינם תומכים בנרטיב הפאניקה. הם יראו, סביר להניח, תמונה של עיר גדולה המתמודדת עם אתגרי פשיעה בדומה לערים אחרות, ואף מצליחה בכך באופן מעורר הערכה בהתחשב במורכבותה.
במקום עיתונות אחראית המציגה נתונים בהקשרם, אנו מקבלים סיפור בודד, מנופח וממוסגר באופן סנסציוני, שנועד לייצר נזק תדמיתי. זו אינה עיתונות, זוהי רשלנות אינטלקטואלית.
סיכום: בין היסטריה למציאות
בחינה קלינית של הנרטיב על אודות ירושלים "המסוכנת" חושפת אותו במערומיו: הוא מבוסס על כשל לוגי של הכללה חפוזה, מתודלק על ידי מניפולציה רגשית המנצלת את סמליותה של העיר העתיקה, ומתקיים בחלל ריק מעובדות, נתונים ופרספקטיבה השוואתית. זוהי קונסטרוקציה תקשורתית חלולה.
כאשר מסירים את עיוותי ההיסטריה, נותרת האמת הפשוטה והרציונלית. ירושלים אינה אוטופיה חפה מפשע, אך היא עיר בטוחה באופן יחסי, מתפקדת, שוקקת חיים ומנוהלת ביד רמה. החדשות על רכש מסקרן בבית"ר ירושלים אינן "הסחת דעת" מהמציאות האלימה; הן, יחד עם מיליוני האינטראקציות השקטות והבטוחות המתרחשות בעיר מדי יום, הן המציאות הדומיננטית. הבחירה להתמקד בחריג הפלילי הבודד על פני הכלל המתפקד אינה משקפת את המציאות, אלא את האג'נדה של מי שמספר את הסיפור. והגיע הזמן שהציבור יבחר בהיגיון על פני היסטריה.