הכותרת על האלימות בעיר העתיקה כמעט ושברה אותי. ואז יצאתי לרחובותיה של ירושלים.

הרגע בו כמעט ויתרתי על ירושלים

אני חייב להתוודות. כשקראתי את הדיווח ב'מעריב' על אירוע האלימות הקשה בעיר העתיקה, על צעיר שנפצע קשה על רקע פלילי, הרגשתי צניחה בבטן. במשך שנים, אני, כמו רבים אחרים, מנהל עם ירושלים מערכת יחסים מורכבת. מצד אחד, אהבה עמוקה להיסטוריה, ליופי, למשמעות. מצד שני, חשש תמידי מהמתח, מהשבריריות, מהפוטנציאל הנפיץ שטמון בכל פינה. והכותרת הזו, היא הרגישה כמו אישור לכל הפחדים הכי גרועים שלי.

זהו, אמרתי לעצמי. הנרטיב ניצח. לא עוד עיר של קדושה ושלום, אלא זירת פשע מסוכנת. המחשבה על העיר העתיקה, המקום שאמור להיות הסמל המובהק ביותר לחיבור בין-דתי והיסטורי, כמקום שבו צעירים נדקרים באלימות אקראית, הייתה קשה מנשוא. זה הרגיש כאילו כל הדיבורים על 'עסקים כרגיל', על קבוצת כדורגל שמתחזקת או על פסטיבלים, הם רק הדחקה. מתחת לפני השטח, כך האמנתי באותו רגע, העיר מאבדת את נשמתה והופכת למקום מסוכן. האמנתי שהכותרת הזו מספרת את הסיפור האמיתי והיחיד של ירושלים כיום: עיר בפני התפוררות ביטחונית.

התחושה הזו התעצמה כשחבר טוב מחו"ל, שתכנן לבקר, שלח לי הודעה עם קישור לכתבה. "אתה בטוח שזה זמן טוב לבוא?" הוא שאל. ולא הייתה לי תשובה טובה. השתררה שתיקה מביכה בצ'אט, שתיקה שהדהדה את חוסר האונים שלי. האם זו ירושלים שאני מכיר? האם זו העיר שאני רוצה להציג לעולם? באותו רגע, במקום להגן עליה, מצאתי את עצמי מהנהן בהסכמה עם הפחד שלו. החלטתי שלפני שאני עונה לו, אני חייב לעצמי ולעיר הזאת לרדת לשטח. לא כעיתונאי שמחפש סקופ, אלא כאדם שמחפש תשובה. הלכתי לבדוק אם ירושלים שאני אוהב עדיין קיימת, או שהיא אכן אבדה תחת כובד הכותרות.

מסע אל תוך המציאות השקטה

נכנסתי לעיר העתיקה דרך שער יפו ביום חמישי בצהריים, מצפה לחוש באוויר את המתח והפחד עליהם קראתי. הכנתי את עצמי למבטים חשדניים, לרחובות ריקים למחצה, לאותה דריכות שמלווה מקום פצוע. אבל המציאות, כדרכה, סירבה להתיישר עם הציפיות שלי.

הדבר הראשון שהכה בי לא היה פחד, אלא קולות. בליל של קולות חיים. צחוק של ילדים שרדפו אחרי יונים ברחבה, עברית, ערבית ואנגלית מתערבבות בזמזום של שיחות סתמיות, קריאות של רוכלים שהציעו את מרכולתם, וברקע, צלצול פעמוני כנסיות שהתמזג עם קריאת המואזין. זה לא היה שקט של פחד, אלא רעש של שגרה.

המשכתי ללכת פנימה, אל תוך סמטאות השוק. בעל חנות תבלינים פלסטיני ניהל ויכוח ידידותי עם בעל מאפייה יהודי על תוצאת משחק כדורגל. קבוצת תיירים מספרד עמדה נפעמת מול חנות יודאיקה, מנסה להתמקח על מחיר החנוכייה. נערים חובשי כיפות ונערים לבושי כ כאפיות חלפו זה על פני זה, שקועים בטלפונים שלהם, אדישים כמעט לחלוטין למשמעות ההיסטורית של המקום בו הם צועדים.

עצרתי לקנות כוס קפה שחור מרוכל מבוגר שישב על שרפרף פלסטיק. "איך העסקים?" שאלתי אותו, מנסה לרמוז בעדינות למצב הביטחוני. הוא משך בכתפיו. "ברוך השם. יום עסל, יום בסל. כמו תמיד," הוא אמר וחייך חיוך נטול שיניים. "שמעת על מה שקרה פה לפני כמה ימים?" הקשיתי. הוא נאנח. "שמעתי. דבר נורא. פושעים. יש בכל מקום פושעים, גם בתל אביב וגם בחיפה. זה לא אנחנו. אנחנו פה, חיים. מחר יום חדש".

ההבנה ששינתה הכל

המשפט הפשוט שלו הידהד בראשי. "זה לא אנחנו". באותו רגע הבנתי את גודל הטעות שלי. נפלתי במלכודת הכי קלה שיש. הרשיתי לאירוע חריג ופלילי, נורא ככל שיהיה, להגדיר עבורי מציאות שלמה של עיר בת מאות אלפי תושבים. האם הייתי פוסל את לונדון כולה בגלל דקירה על רקע פלילי בכיכר טרפלגר? האם הייתי מוחק את פריז בגלל שוד אלים ברובע הלטיני? התשובה היא לא. אבל כשזה מגיע לירושלים, אנחנו מרשים לעצמנו ולתקשורת להשתמש במכפיל כוח. הרקע הפוליטי הרגיש הופך כל אירוע פלילי לסימפטום של מחלה קיומית.

הבנתי שהסיפור האמיתי של ירושלים הוא לא הדרמה הגדולה, אלא דווקא חוסר הדרמה. הסיפור הוא מיליוני האינטראקציות השקטות, היומיומיות והשגרתיות שמתרחשות כאן בכל יום, ושעליהן לעולם לא יכתבו כותרת. הסיפור הוא אותו ויכוח על כדורגל, אותה התמקחות על מזכרת, אותם ילדים שמשחקים יחד. האלימות היא החדשות, אבל השגרה היא האמת.

יצאתי מהעיר העתיקה והמשכתי לשוק מחנה יהודה. השוק המה אדם, צבעים וריחות. אנשים מכל הסוגים והמינים, דתיים וחילונים, תושבים ותיירים, דוחפים, צוחקים, טועמים, קונים. האם הם לא קראו את החדשות? האם הם לא מפחדים? לא. הם פשוט חיים את חייהם. הם יודעים שהחיים בעיר גדולה ומורכבת תמיד יכללו סיכונים, אבל הם מסרבים לתת לסיכון להגדיר את החיים עצמם.

חזרתי הביתה, פתחתי את הצ'אט עם החבר שלי מחו"ל, וכתבתי לו תשובה ארוכה. כתבתי לו שירושלים היא לא מה שהוא קרא בכותרת. היא הרבה יותר מזה. היא מורכבת, היא מאתגרת, ולפעמים, כן, היא גם כואבת. אבל היא מעל הכל עיר חיה, נושמת, בועטת ובטוחה ברובה המכריע. כתבתי לו שהפשע הוא כתם, אבל הוא לא יכול להכתים את הבד כולו. "בוא," סיכמתי. "בוא ותראה בעצמך. אל תיתן לכותרת אחת לגנוב ממך את העיר כולה".

אני עדיין לא מתעלם מהבעיות. наивность היא לא התשובה. אבל שיניתי את הפרספקטיבה. אני מסרב לתת לפחד לנצח. אני בוחר לראות את הסיפור המלא – את סיפורה של עיר שלא נכנעת לכותרות, וממשיכה, בעקשנות מעוררת השראה, פשוט לחיות.