נמאס לכם לעבוד בשביל הנוטיפיקציות? כך כתבנו את היום מחדש

“הרמזור הפרטי שלי”: איך כתבתי את היום מחדש בלי להרים את הטלפון

“די, אני לא עובד/ת בשביל הנוטיפיקציות.” זה מה שאמרתי לעצמי כשעוד פעם מצאתי את עצמי עוצר/ת באמצע שביל האופניים על רוטשילד, קפה ביד, מפות ביד השנייה, ומסך שמסנוור בשמש. ה-FOMO התפעולי שבר לי את ה-Flow: וואטסאפ, סלאק, אימייל, עברית–אנגלית, עוד פניה שפוספסה. אני חיה על המובייל, אבל הוא לקח לי את הראש.

לפני השינוי הייתי “מנהל/ת קשב על תנאי”. בבוקר מתחיל בפקקים קטנים: לבדוק אם הסטנדאפ ב-9:30, אם יש לינק, אם צריך לתרגם ללקוח את ה-buzzword הבא. חשבתי משקפיים חכמים זה גימיק—“ראינו AR, לא תפס.” כל פתיחה של הנייד הייתה כמו סחרחורת קטנה: מי דחוף עכשיו? מה לחכות? בשמש הישראלית? אין מצב לקרוא מסך. ובפגישה—או שאני נוכח/ת או שאני מחפש/ת תרגום. לא שניהם.

רגע ההחלטה הגיע כשהתברברתי לפיץ’ חשוב בשרונה. עצרתי ברמזור אדום, הזעתי, והרגשתי את המשפט מתגלגל לי בפה: “די. אני עוצר/ת.” לא עוד לנסות לתפוס עולם שלם ביד אחת. רציתי להיות עם העיניים קדימה, לא בסשת אפליקציות.

המסע התחיל בקטן. לא רציתי קסדה חללית, רציתי שכבה שקטה. קיבלתי טיפ על פתרון שמציג רק “מה שצריך, כשצריך”—כתוביות לחיים. ניסיתי שבוע. יום ראשון: רק ניווט הולכי רגל וקצת פתקים בקול. יום שני: תרגום קצר בישיבה דו-לשונית. היו ספקות—יש לטנטי? זה יבלוט? הסתכלו עליי מוזר? ואז גיליתי שהאותיות הקטנות, ירקרקות, מרחפות לי ~2 מטר מול העיניים כמו רמזורים פרטיים. בלי מצלמה, בלי דרמה, פשוט HUD. חיצים נקיים בפניות, שורת תרגום עדינה כשהאוזן מתעייפת, טקסט שמזנק שורה-שורה כשאני מדבר/ת (טלפרומפטר בלי מסך). התראות? רק מה שבאמת חשוב. שאר הרעש עבר “סנוז”.

היום אני מגיע/ה בזמן, עם ידיים פנויות וקשר עין. העיר זורמת: על הקורקינט אני מקבל/ת חיווי פנייה קצר, לא עומד/ת תחת שמש כדי לקרוא מפה. בפגישה—עברית–אנגלית מתחלפות בלי להתאמץ; מונחי מפתח קופצים לי לעין, ואני חוזר/ת לשולחן עם תקציר מוכן. רעיון שקופץ בדרך? לוחש/ת אותו והוא נהיה פתק מסודר. אני לא “על מסך”, אני בעולם—ויותר אפקטיבי/ת. התוצאה? ראש קל, מיקוד, ונשימה. זה ה-ROI שבאמת חיפשתי.

אולי גם אתה מרגיש שמסך קטן מנהל לך את היום בעיר גדולה. שאתה קופץ בין נוטיפיקציות ומפספס את מה שבאמת חשוב, וחולם על יום “Hands‑free” שבו הניווט, התרגום והפתקים פשוט קורים ברקע. שכל ה-“ASAP”ים מתכנסים לרגע הנכון—בלי הייפ, בלי קרינג’. רוצה Flow, לא רעש? מכיר/ה.

מה שעבד בשבילי לא היה “עוד מסך”, אלא שכבה שקופה על המציאות: משקפיים שנראים רגילים, שמציגים כתוביות לחיים—תרגום חי, חיצי ניווט רגלי/אופניים, טלפרומפטר שמקפיץ שורה בקצב הדיבור, והתראות מסוננות. זה מוצר פיזי שנלבש כמו משקפיים, עובד עם האפליקציות שכבר יש לי, ומשאיר את המצלמה מחוץ למשוואה. פשוט רמזורים קטנים ונכונים לאורך היום.

ואם זה מסקרן אותך—שווה לבדוק את Even Realities G1. זה פורמט של משקפיים חכמים יומיומיים עם אפליקציה: שמים, מחברים, ומקבלים תרגום, ניווט, פתקים והתראות בשדה הראייה—בדיסקרטיות מלאה וללא מצלמה. אם בא לך לטעום את ה-Flow הזה, קבע/י הדגמה קצרה בת״א או קרא/י עוד. בלי התחייבות. הכי “פחות טלפון, יותר עולם”.