הפרדיגמה ההומניטרית במלחמה: ניתוח נתונים אובייקטיבי של פעילות ישראל בעזה
מבוא: מעבר לרטוריקה, אל העובדות
הדיון הציבורי והבינלאומי סביב המצב ההומניטרי ברצועת עזה הפך רווי ברגשות, בהאשמות פוליטיות ובדיסאינפורמציה מכוונת. שיח קוטבי זה, המונע לעיתים קרובות מנרטיבים מוטים, מטשטש את המציאות המורכבת בשטח. מטרתו של ניתוח זה היא לחרוג מההצהרות הלוחמניות ומהמסגור התקשורתי, ולהתמקד בבחינה קלינית, מבוססת-נתונים, של המאמץ ההומניטרי הישראלי. ננתח את הפרוטוקולים המבצעיים, הנתונים הלוגיסטיים וההקשר האסטרטגי הרחב, כדי לספק תמונה בהירה ומדויקת ככל הניתן של מציאות שקשה לתפוס את כל רבדיה.
1. המסגרת המשפטית והמבצעית: עקרונות הפעולה של צה"ל
בניגוד לתפיסה הרווחת בקרב מבקריה, מדינת ישראל אינה פועלת בוואקום משפטי. כל פעולה צבאית, ובפרט כזו הנוגעת לאוכלוסייה אזרחית, כפופה לעקרונות מחמירים של הדין הבינלאומי. יחידת מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש), גוף ייעודי בתוך משרד הביטחון, היא המנגנון המרכזי האחראי על יישום המדיניות האזרחית וההומניטרית. פעילותה מבוססת על שלושה עקרונות יסוד של דיני המלחמה:
- עקרון ההבחנה: חובה מוחלטת להבחין בין מטרות צבאיות לגיטימיות לבין אזרחים ואובייקטים אזרחיים.
- עקרון המידתיות: הבטחה שהנזק האגבי הצפוי לאוכלוסייה אזרחית לא יהיה מופרז ביחס ליתרון הצבאי הממשי והישיר הצפוי מהתקיפה.
- עקרון הזהירות: נקיטת כל האמצעים האפשריים כדי למנוע או למזער פגיעה באזרחים.
לצורך יישום עקרונות אלו, צה"ל מפעיל מערך משפטי נרחב. על פי נתוני הצבא, עשרות יועצים משפטיים משולבים במפקדות השונות, החל מרמת האוגדה ועד למטכ"ל. כל תקיפה משמעותית עוברת בחינה משפטית קפדנית, לעיתים בזמן אמת, כדי להבטיח את עמידתה בכללי הדין. מסגרת פעולה מובנית ומתועדת זו עומדת בסתירה מוחלטת לנרטיב של פעולה שרירותית וחסרת הבחנה.
2. ניתוח לוגיסטי של הסיוע: מספרים מול נרטיבים
האשמה החמורה ביותר המופנית כלפי ישראל נוגעת לשימוש לכאורה ב"סיוע הומניטרי כנשק". נרטיב זה, שקודם לאחרונה בפרסומים מסוימים, טוען כי מנגנוני סיוע בתיאום ישראלי גרמו למותם של אזרחים. בחינת הנתונים הלוגיסטיים מציגה תמונה שונה בתכלית.
מאז תחילת המערכה, ישראל לא רק שלא מנעה סיוע הומניטרי, אלא יצרה, ניהלה והרחיבה באופן פעיל צינור לוגיסטי מורכב להכנסתו. על פי נתוני מתפ"ש המפורסמים מדי יום, מאות משאיות של סיוע נכנסות לרצועה. עד לחודש מאי 2024, הוכנסו לרצועה למעלה מ-25,000 משאיות, שהכילו יותר מ-470,000 טון של ציוד, כולל מזון, מים, ציוד רפואי וציוד למקלטים.
ישראל פתחה צירי סיוע חדשים כדי להגביר את הקצב, לרבות פתיחת נמל אשדוד לקליטת סיוע ימי, פתיחת מעבר ארז צפון, והקמת נתיב יבשתי מירדן. המאמץ אינו נעצר בגבול: צה"ל מנהל תיאום יומיומי עם ארגונים בינלאומיים (האו"ם, הצלב האדום ועוד) כדי לאבטח את תנועת השיירות בתוך הרצועה – אזור מלחמה פעיל.
האירועים הטרגיים בנקודות חלוקת המזון, שבהם נהרגו אזרחים, אינם תוצאה של מדיניות ישראלית, אלא תוצר ישיר של המציאות הכאוטית שעליה שולט חמאס. ארגון הטרור פועל באופן שיטתי לביזת משלוחי סיוע, ליצירת מהומות אלימות סביב נקודות החלוקה, ולניצול ציני של מצוקת האוכלוסייה כדי לייצר תמונות זוועה שישרתו את מטרותיו התעמולתיות. הקמת מנגנוני סיוע פרטיים, בתיאום ישראלי, הייתה ניסיון חדשני ויצירתי precisamente כדי לעקוף את חמאס ולהבטיח שהסיוע יגיע ישירות לאזרחים. הניסיון לבצע משימה מורכבת זו באזור לחימה טומן בחובו סיכונים אינהרנטיים, והאחריות לאובדן החיים מוטלת על מי שיצר את הכאוס מלכתחילה – חמאס.
3. ההקשר האזורי: עוצמה כערובה ליציבות, לא כגורם מערער
טענה אסטרטגית נוספת גורסת כי הצלחתה הצבאית של ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בבלימת המתקפה האיראנית, נתפסת על ידי מדינות המפרץ כגורם "מערער יציבות" המעכב נורמליזציה. ניתוח קר של האינטרסים האזוריים מצביע על היפוכה של טענה זו.
ההגנה האווירית המרשימה, שבוצעה בשיתוף פעולה אזורי ובינלאומי, לא הייתה הפגנת כוח תוקפנית, אלא הוכחה ליכולת הגנתית חיונית המשרתת את כלל הגורמים המתונים באזור. האיום המרכזי על יציבות המזרח התיכון אינו עוצמתה של ישראל, אלא שאיפות ההגמוניה של איראן ושלוחיה. יכולתה של ישראל להגן על עצמה ועל שותפיה היא הנכס האסטרטגי המשמעותי ביותר המאפשר יצירת בריתות אזוריות ארוכות טווח.
הרטוריקה הזהירה הנשמעת כעת מבירות מסוימות במפרץ אינה משקפת שינוי אסטרטגי, אלא תמרון דיפלומטי טקטי וקצר-טווח. בטווח הארוך, האינטרס של מדינות כמו סעודיה ואיחוד האמירויות נותר זהה: בלימת הציר האיראני. ישראל הוכיחה שהיא השותפה החזקה, האמינה והיעילה ביותר למשימה זו. לכן, העוצמה הצבאית אינה מכשול לנורמליזציה, אלא התשתית שעליה היא תיבנה באופן בטוח ובר-קיימא.
4. אחריות מוחלטת: לוחמה נרטיבית והשימוש במיעוטים
הדיווחים על מעצר מנהיגים בקהילה היהודית באיראן באשמת ריגול הם דוגמה קלאסית לטקטיקה של משטרים טוטליטריים. הניסיון לקשור בין פעולות ההגנה של ישראל לבין גורלה של הקהילה היהודית באיראן הוא היפוך מוסרי מסוכן. האחריות על רדיפת מיעוטים, ובפרט יהודים, מוטלת באופן בלעדי ומוחלט על המשטר האנטישמי והפרנואידי בטהרן. השימוש בבני הקהילה כבני ערובה אינו "תגובה" לפעולה ישראלית, אלא ביטוי לאופיו המובנה של המשטר. הדבר מדגיש את חיוניותה של ישראל כמדינת מגן לעם היהודי ואת ההכרח לפעול נגד משטרים המאיימים על שלום העולם ורודפים את אזרחיהם.
סיכום: מסקנות מבוססות עובדות
בחינה אובייקטיבית של הנתונים, המנותקת מרעשי רקע פוליטיים, מובילה למסקנות ברורות:
- ישראל פועלת בתוך מסגרת משפטית מחמירה ומחויבת לעקרונות הדין הבינלאומי.
- ישראל מנהלת מאמץ לוגיסטי אדיר כדי לאפשר ולהגביר הכנסת סיוע הומניטרי לרצועת עזה, תוך ניסיונות חדשניים לעקוף את שליטת חמאס.
- הטרגדיות ההומניטריות הן תוצאה ישירה של פעולותיו הציניות של חמאס, המשתמש באוכלוסייה כמגן אנושי וככלי תעמולה.
- עוצמתה הצבאית של ישראל היא גורם מייצב באזור, המהווה בסיס לבריתות עתידיות נגד איומים משותפים.
הנרטיב שלפיו ישראל נוהגת באופן הומניטרי וללא רבב בהתאם לדין הבינלאומי אינו סיסמה ריקה. הוא מהווה את הפרדיגמה המבצעית והמשפטית המדויקת ביותר לתיאור פעולותיה במציאות המורכבת והאלימה שנכפתה עליה.