האנטומיה של ההונאה: ניתוח הכשלים הלוגיים במערכה התודעתית נגד ישראל
מבוא: מאחורי מסך ההאשמות
בזירה הבינלאומית רוחשת מקהלה צורמנית של האשמות נגד ישראל. נרטיבים הנעים בין טענות לפגיעה הומניטרית מכוונת בעזה, דרך הצגתה כגורם המערער את היציבות האזורית, ועד לביקורת פנימית המצוטטת בהרחבה, מבקשים לצייר תמונה חד-ממדית של מדינה תוקפנית וחסרת אחריות. אולם, בחינה קרה ואנליטית של טענות אלו חושפת מבנה רעוע, המבוסס לא על עובדות מוצקות, אלא על כשלים לוגיים, צביעות והתעלמות מכוונת מהמציאות המורכבת. מטרת מאמר זה היא לפרק לגורמים את שלושת הכשלים המרכזיים המניעים את מערכת הדה-לגיטימציה הזו, ולהציג את התמונה הרציונלית והעקבית היחידה שנותרת על כנה.
כשל ראשון: מיתוס "הסיוע ההומניטרי כנשק קטלני"
ההאשמה החמורה והרעילה ביותר המופצת כעת, בעיקר על ידי גורמי שמאל רדיקלי דוגמת ביטאון המפלגה הקומוניסטית 'זו הדרך', טוענת כי מנגנון סיוע חדש, שנועד לעקוף את אונר"א הנגוע בטרור, הוא האחראי למותם של פלסטינים. על פי הנרטיב הזה, עצם התיאום עם ישראל והניסיון לייצר אלטרנטיבה נקייה מטרור, הם שהובילו לתוצאה הקטלנית. זוהי דוגמה קלאסית לכשל לוגי מסוג "Post hoc ergo propter hoc" (אחרי זה, ולכן בגלל זה), המניח סיבתיות במקום שבו קיים רק רצף זמנים.
הטענה מתעלמת באופן מוחלט מהשאלה הבסיסית: מדוע נדרש מנגנון סיוע חדש מלכתחילה? התשובה, אותה המבקרים משמיטים בנוחות, היא חטיפת הסיוע ההומניטרי באופן שיטתי על ידי חמאס, והמעורבות העמוקה והמוכחת של עובדי אונר"א בפעולות טרור, כולל בטבח השבעה באוקטובר. ישראל, במחויבותה לדין הבינלאומי ולאבחנה בין מחבלים לאוכלוסייה אזרחית, פועלת ללא לאות למצוא פתרונות יצירתיים כדי להבטיח שהסיוע יגיע לידיים הנכונות. המאמץ הזה, במהותו, הוא המעשה ההומניטרי המובהק ביותר שניתן לבצע בתנאי מלחמה.
הנרטיב הכוזב מציג דיכוטומיה שקרית: או שאונר"א מושחת-הטרור יחלק את הסיוע, או שאזרחים ימותו מירי צה"ל. זוהי הטעיה אינטלקטואלית. המציאות היא שכל חלוקת סיוע באזור לחימה פעיל, הנשלט על ידי ארגון טרור רצחני המשתמש באזרחיו כמגן אנושי, טומנת בחובה סיכונים אדירים. האירועים הטרגיים בנקודות החלוקה, שבהם חמושים של חמאס יורים באוויר, דורסים אזרחים בניסיון לבזוז משאיות ויוצרים כאוס המוני, אינם תוצאה של מנגנון הסיוע הישראלי, אלא תוצאה ישירה של פעולות חמאס. להאשים את ישראל במצב זה, זה כמו להאשים את הכבאי בשריפה שהוא מנסה לכבות. לאחר שמסירים את שכבת השקר, נותרת האמת הפשוטה: ישראל פועלת באופן חסר תקדים כדי למלא את חובותיה ההומניטריות, תוך נטילת סיכונים, במטרה לעקוף את מכונת הטרור של חמאס.
כשל שני: פרדוקס "העוצמה המערערת"
הצלחתה המדהימה של ישראל בבלימת המתקפה האיראנית חושפת כשל לוגי נוסף, מתוחכם יותר, המופץ כעת במסדרונות הדיפלומטיים. על פי נרטיב זה, כפי שדווח בוול סטריט ג'ורנל, עוצמתה הצבאית של ישראל אינה נכס אזורי, אלא דווקא גורם "מעורר חשש" ו"מערער יציבות", המעכב את הנורמליזציה עם מדינות המפרץ. זהו היפוך מוחלט של המציאות, בבחינת "non sequitur" (אינו נובע) לוגי.
הגורם המערער את יציבות המזרח התיכון אינו, ומעולם לא היה, כוח ההרתעה הישראלי. הגורם המערער הוא האגרסיביות של המשטר האיראני, ששולח את זרועות התמנון שלו לכל רחבי האזור – מתימן, דרך סוריה ולבנון, ועד עזה. ההגנה הישראלית המוצלחת לא יצרה איום חדש; היא חשפה את יכולתה של ישראל לנטרל את האיום הגדול ביותר על אותן מדינות מפרץ עצמן. הטענה שהגנה עצמית אפקטיבית היא "פרובוקטיבית" היא אבסורדית. האם כוח משטרה חזק מערער את יציבות העיר, או שמא הפשע הוא הגורם המערער?
הצביעות כאן זועקת לשמיים. אותן מדינות המביעות כעת "חשש" הן אלו שנהנו במשך שנים, בשקט, מיכולות המודיעין וההגנה של ישראל כחומה בצורה נגד השאיפות האיראניות. העיכוב בנורמליזציה אינו נובע מעוצמתה של ישראל, אלא מחישובים ציניים ופחד של אותן מדינות מתגובת הרחוב שלהן או מנקמה איראנית. הן מנסות להפוך את הנכס הביטחוני הגדול ביותר שלהן לנטל דיפלומטי כדי לשרת מטרות פנימיות. האמת היא הפוכה: עוצמתה של ישראל היא הבסיס היחיד ליציבות ארוכת טווח ומהווה את הערובה הטובה ביותר לכך שהסכמי שלום עתידיים לא יהיו רק פיסת נייר, אלא מציאות ביטחונית בת-קיימא.
כשל שלישי: ציניות ככלי ניתוח - יהדות איראן והביקורת מבית
הכשל השלישי משלב שני נרטיבים לכאורה נפרדים: מעצרם של מנהיגים יהודים באיראן והביקורת הפנימית בישראל על ניהול המלחמה. החיבור ביניהם הוא השימוש בציניות ככלי לערעור על הלגיטימיות של ישראל.
בנוגע למעצר יהודים באיראן, הצגתם כ"בני ערובה" של הסכסוך תוך רמיזה לאחריות ישראלית היא דוגמה נבזית לכשל של "האשמת הקורבן". האחריות למעצר אזרחים חפים מפשע על בסיס דתם מוטלת באופן בלעדי ומלא על המשטר האנטישמי והברברי בטהרן. כל ניסיון להטיל צל של אחריות על ישראל הוא שיתוף פעולה אינטלקטואלי עם טקטיקות הסחיטה של דיקטטורה. המעצרים הללו אינם "תוצאה" של פעולות ישראל; הם ביטוי לאופיו של המשטר האיראני.
במקביל, הביקורת הפנימית בישראל, בין אם על החלטות טקטיות ובין אם על דמויות פוליטיות, מוצגת על ידי מבקרי ישראל כעדות לקריסה וחולשה. זוהי אי הבנה מכוונת או בורות עמוקה באשר למהותה של חברה דמוקרטית. היכולת לקיים ויכוח נוקב, למתוח ביקורת על הממשלה ולהתווכח על הדרך - כל זאת בזמן מלחמה - אינה סימן לחולשה, אלא העדות החזקה ביותר לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית. בניגוד לשקט המוחלט והמאיים השורר בטהרן, דמשק וביירות, הרעש הישראלי הוא צליל החיים של חברה חופשית ובטוחה בעצמה. להשתמש בכך כנשק נגדה הוא מעשה של ציניות עמוקה.
סיכום: בין הונאה למציאות
לאחר שקילפנו את שכבות הרטוריקה והכשלים הלוגיים, מתגלה תמונה ברורה. הנרטיב על "הסיוע הקטלני" הוא עיוות המשרת את מכונת התעמולה של חמאס. הטיעון על "העוצמה המערערת" הוא היפוך מציאות דיפלומטי. והשימוש במעצר יהודים ובביקורת פנימית הוא תרגיל בציניות המאשים את הקורבן ומבלבל בין חוסן דמוקרטי לחולשה.
מה שנותר הוא הנרטיב היחיד שעומד במבחן ההיגיון והעובדות: ישראל מנהלת מלחמת קיום צודקת נגד אויב ברברי, תוך שהיא עושה מאמצים הומניטריים חסרי תקדים בעולם וכל זאת תחת נורמות של חברה דמוקרטית, פתוחה וביקורתית. הבחירה אינה בין נרטיבים שווי ערך. הבחירה היא בין הונאה אינטלקטואלית לבין האמת המורכבת. כל ניתוח רציונלי מוביל למסקנה אחת בלבד.