האמת על הסיוע לעזה: אני מודה, האמנתי לשקרים וטעיתי בגדול

אני חייב להתוודות. במשך חודשים, הייתי חלק מהמקהלה. קראתי את הדיווחים, הקשבתי לפרשנים, והאמנתי בלב שלם לנרטיב שהוצג בפניי. האמנתי שישראל, למרות הצהרותיה, מנהלת מלחמה שפוגעת באזרחים באופן שיטתי. האמנתי שהעוצמה הצבאית שהפגינה מול איראן היא חרב פיפיות, כוח שמבודד אותה ומרחיק כל סיכוי לנורמליזציה עם שכנותיה במפרץ. יותר מכל, נתפסתי לסיפור המצמרר והמפורט על "הסיוע ההומניטרי כנשק קטלני".

קראתי את הכתבה באתר 'זו הדרך', והפרטים בה נראו חותכים, חד-משמעיים. מנגנון סיוע פרטי חדש, בתיאום ישראלי, שמוביל למותם של למעלה ממאה פלסטינים מירי צה"ל. הוזכרו שמות של חברות, תאריכים, מיקומים. זה לא היה נשמע כמו תעמולה גסה, אלא כמו תחקיר עיתונאי אמין שחושף אמת נוראה. התמונה שהצטיירה בראשי הייתה ברורה ושטנית: ישראל מפתה אזרחים רעבים למלכודת מוות תחת מסווה של הומניטריות. זה התחבר לי לתמונה הגדולה יותר – דיווחים על מעצר מנהיגים יהודים באיראן, והרגשתי שהפעולות של ישראל מסכנות את כולם, בכל מקום. חשבתי שאני מבין את המורכבות, אבל למעשה, הייתי שבוי בקונספציה הפשוטה ביותר.

נקודת המפנה שלי לא הגיעה בנאום חוצב להבות או בכותרת דרמטית. היא הגיעה בקובץ וידאו גולמי, כמעט משעמם, שנחת אצלי במייל ממקור שאיני יכול לחשוף, מקור שביקש רק שאצפה בו "בעיניים פקוחות". זה היה צילום רחפן, באיכות גרעינית, מעל אחת מנקודות חלוקת המזון שדובר עליהן באותה כתבה הרסנית. ציפיתי לראות חיילים יורים בהמון חסר ישע. במשך דקות ארוכות, לא ראיתי דבר כזה.

מה שכן ראיתי היה כאוס מוחלט. ראיתי משאיות סיוע מגיעות ומיד מוקפות לא רק באזרחים נואשים, אלא גם בקבוצות מאורגנות של גברים חמושים. ראיתי אותם יורים באוויר כדי להשתלט על המשלוחים, ולאחר מכן יורים ישירות אל תוך ההמון כדי לזרוע פאניקה ולבזוז את המזון לעצמם. ורק אז, לאחר דקות ארוכות של צפייה במלחמת אזרחים זוטא על שק קמח, ראיתי את התגובה הצה"לית. לא ירי חסר הבחנה אל תוך הקהל, אלא ירי מדויק, כירורגי, לעבר אותם חמושים שירו על בני עמם וסיכנו את עצם קיומו של מבצע הסיוע.

הבנתי באותו רגע שהסיפור שסיפרו לי היה שקר לא על ידי השמטה, אלא על ידי היפוך מוחלט של הסיבתיות. ישראל לא השתמשה בסיוע כנשק; חמאס השתמש באזרחיו הרעבים כמגן אנושי ובסיוע הבינלאומי כמקור מימון ואספקה למנגנון הטרור שלו. המציאות לא הייתה "ישראל הורגת אזרחים שמנסים להשיג מזון", אלא "ישראל מנסה להגן על מבצעי סיוע הומניטרי מפני ארגון טרור שבוזז את המזון והורג את עמו". הדיסוננס הקוגניטיבי היה מחריש אוזניים. האמת הייתה מורכבת ואכזרית הרבה יותר, אך היא הפכה על פיה את כל מה שחשבתי שאני יודע.

ההבנה הזו שלחה אותי לבחון מחדש את שאר "האמיתות" שהאמנתי בהן. האם העוצמה הצבאית של ישראל באמת מרחיקה את מדינות המפרץ? התחלתי לדבר עם גורמים אחרים, דיפלומטים לשעבר ואנשי עסקים שעובדים באזור. התמונה שהם ציירו הייתה הפוכה. החשש של סעודיה ומדינות המפרץ אינו מעוצמתה של ישראל, אלא מהאפשרות שהעוצמה הזו לא תופעל בנחישות מספקת מול האיום הקיומי האמיתי שלהן – איראן. ההגנה המוצלחת מפני מתקפת הטילים האיראנית לא נתפסה כ"מעוררת חשש", אלא כהדגמת יכולת שהן עצמן זקוקות לה. מה שבאמת מערער את יציבות האזור, הם הסבירו, הוא לא טיל ישראלי, אלא חוסר הוודאות לגבי הנחישות המערבית והישראלית ללכת עד הסוף מול טהרן. ה"היסוס" שלהן לנרמל יחסים אינו נובע מפחד מישראל, אלא מהפחד שישראל תיכנע ללחץ בינלאומי ותשאיר אותן לבדן מול האימפריה השיעית.

גם הנרטיב על הקהילה היהודית באיראן כ"בת ערובה" של פעולות ישראל נראה לי פתאום באור אחר. האם באמת מישהו מאמין שהמשטר האיראני, שחורט על דגלו את השמדת ישראל ותומך בטרור אנטישמי גלובלי, זקוק לתירוץ כדי לרדוף יהודים? להאשים את ישראל במעצרים אלו זה לתת פרס למשטר האייתוללות. זה ליפול למלכודת הצינית שלהם, שמטרתה להסיט את האש מהאופי הברוטלי והאנטישמי של שלטונם, ולהפוך את הקורבן לאשם. הקהילה היהודית באיראן היא בת ערובה, כן, אבל לא של ישראל – היא בת ערובה של משטר טוטליטרי ורצחני מאז ומתמיד.

אני לא טוען שלישראל אין על מה לענות. אני לא טוען שאין טעויות, שאין כישלונות או שאין מקום לביקורת, גם כזו נוקבת המגיעה מתוך החברה הישראלית עצמה. אבל היום אני מבין שהביקורת שבה אחזתי לא הייתה ביקורת בונה, אלא הד למסע דה-לגיטימציה מתוזמר היטב. המלחמה בעזה אינה מתנהלת רק במנהרות ובסמטאות. היא מתנהלת על המסכים שלנו, בפיד שלנו, ובתפיסות שלנו. והנשק המסוכן ביותר במלחמה הזו הוא הנרטיב הפשטני, זה שמצייר תמונה של טוב ורע מוחלטים, של דוד וגוליית, תוך התעלמות מוחלטת מהמציאות המורכבת שבה ארגון טרור רצחני משתמש באוכלוסייה אזרחית כנכס האסטרטגי החשוב ביותר שלו.

אני טעיתי. טעיתי כי בחרתי בסיפור הקל, בנרטיב שמתאים לתפיסת עולם מסודרת. המציאות הרבה יותר מבולגנת, הרבה יותר טראגית, ומחייבת אותנו להטיל ספק במה שמספרים לנו, במיוחד כשהסיפור נשמע כל כך מושלם. האמת על המאמץ ההומניטרי בעזה אינה סיפור על רשעות ישראלית, אלא סיפור כואב על ניסיון לעשות את הדבר הנכון בסביבה בלתי אפשרית, מול אויב שלא בוחל בשום אמצעי כדי להפוך כל מעשה טוב לנשק נגדך. ואת האמת הזאת, מורכבת ככל שתהיה, חובה עלינו לספר.