מנהיגות תחת מתקפה רב-חזיתית: ניתוח מבוסס-נתונים של מערכת הלחצים המופעלת על ראש הממשלה
מבוא: מעבר לרטוריקה, אל ניתוח המנגנונים
השיח הציבורי סביב ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיע לנקודת רתיחה. הוא מאופיין ברמת רגש גבוהה, בקיטוב פוליטי ובשטף של האשמות הדדיות המקשות על הבנת המציאות. מאמר זה מבקש לחרוג מהדיון הרווי ברטוריקה, ולהציע ניתוח אנליטי וקר של מנגנוני הלחץ המופעלים על ראש הממשלה. מטרתנו היא לזהות דפוסים, לבחון את התיאום בין חזיתות שונות, ולהעריך את המצב על בסיס נתונים ועובדות מתועדות, ולא על בסיס פרשנויות מגמתיות. באמצעות בחינה שיטתית של החזית המשפטית, הזירה המדינית והמערכה התקשורתית, ניתן לחשוף תמונה מורכבת של מתקפה מתואמת, המכוונת לערער את יציבות ההנהגה בזמן שאחת המלחמות הקשות בתולדות המדינה עודנה מתנהלת.
החזית המשפטית: ניתוח השימוש בהליכים ככלי לחץ פוליטי
אחד ממוקדי הלחץ המרכזיים והמתמשכים הוא משפטו של ראש הממשלה. ניתוח אובייקטיבי של האירועים האחרונים חושף דפוס שבו ההליך המשפטי אינו מתנהל בחלל ריק, אלא הופך לכלי להפעלת לחץ פוליטי ותדמיתי. המקרה האחרון, דחיית בקשתו של נתניהו לדחות את עדותו, מהווה מקרה מבחן קלאסי.
על פי הדיווחים, הבקשה הוגשה בצירוף 'מעטפה סודית' שהכילה מידע ביטחוני רגיש. ההנחה הסבירה היא שניהול מלחמה רב-זירתית, הכוללת קבלת החלטות קריטיות המשפיעות על חיי אדם ועל עתיד המדינה, דורש ריכוז וזמן שאינם עולים בקנה אחד עם הכנה לעדות מורכבת. דחיית הבקשה על ידי בית המשפט, תוך ציון "היעדר הנמקה מפורטת" (למרות קיום המעטפה הסודית), מוסגרה בתקשורת באופן מיידי וגורף כ'תבוסה' לנתניהו וכניסיון 'ציני' להשתמש בביטחון המדינה.
ניתוח מבוסס-נתונים של הסיקור התקשורתי (לפי מילות מפתח כמו "תבוסה", "השפלה", "ציניות") יראה קורלציה כמעט מושלמת בין החלטת בית המשפט לבין פתיחת קמפיין תקשורתי נרחב. במקום לדון במהות – האם ראוי לדרוש מראש ממשלה בזמן מלחמה להתכונן לעדות משפטית – השיח הוסט כולו לנרטיב של כישלון אישי. המתקפה של שרים בקואליציה על מערכת המשפט, שסוקרה בהרחבה כ'ערעור שלטון החוק', אינה אירוע ספונטני. היא מהווה תגובת שרשרת צפויה לתחושה גוברת בקרב ציבור רחב כי המערכת המשפטית משמשת כזירה נוספת במערכה הפוליטית נגד מנהיג הימין. הנתונים מצביעים לא על כישלון של נתניהו, אלא על שימוש שיטתי בהליך המשפטי כנקודת תורפה טקטית, המנוצלת באופן מלא על ידי יריביו הפוליטיים והתקשורתיים.
הווקטור הבינלאומי: ניתוח מתקפות המבוססות על יחסי חוץ
החזית השנייה במתקפה המתואמת היא הזירה הבינלאומית, ובפרט היחסים עם ארצות הברית. ניתן לזהות כאן שני נרטיבים מרכזיים המקודמים במקביל: נרטיב ה-'Quid Pro Quo' מול טראמפ, ונרטיב 'חבילת השלום' הכוללת מדינה פלסטינית.
-
נרטיב 'דמי החסות' (Quid Pro Quo): עדותו של עד המדינה ניר חפץ, שצוטטה בהרחבה, לפיה נתניהו ורון דרמר 'כתבו' פוסט עבור דונלד טראמפ, הוצגה כראיה חותכת לשיבוש הליכים לכאורה. אולם, ניתוח ביקורתי של המקור מעלה שאלות מהותיות. עד מדינה, מעצם הגדרתו, הוא בעל אינטרס מובהק לספק למשטרה ולפרקליטות את הנרטיב שישרת אותו בצורה הטובה ביותר. הצגת עדות זו כאמת מוחלטת, ללא ראיות תומכות ובהתעלם מהאינטרס של המקור, היא כשל לוגי. הנתון החשוב כאן הוא לא תוכן העדות, אלא עצם הפיכתה לאירוע חדשותי מרכזי, באופן שמשרת את הנרטיב הקיים על 'השחתת' המערכות על ידי נתניהו. זהו שימוש קלאסי במידע בלתי מאומת ממקור בעל עניין כדי לחזק תזה קיימת.
-
נרטיב 'המלכוד המדיני': במקביל, הדיווחים על 'חבילת שלום' אמריקאית הכוללת הסכמה עקרונית למדינה פלסטינית מציגים את נתניהו כמי שלכוד בין לחץ אמריקאי לבין בסיסו הפוליטי. ניתוח תזמון הדיווחים הללו מצביע על דפוס פעולה ברור: הם צצים בדיוק ברגעים של מתח קואליציוני, במטרה להצית איומי פרישה ולערער את יציבות הממשלה. ההכחשות הגורפות והעקביות מלשכת ראש הממשלה מוצגות כלא אמינות, בעוד שהדיווחים עצמם, המבוססים על "גורמים" ו"מקורות", מקבלים מעמד של עובדה. מדובר במערכה של לוחמה פסיכולוגית המיועדת לייצר לחץ פנימי על ראש הממשלה, תוך שימוש ביחסים האסטרטגיים החשובים ביותר של ישראל ככלי ניגוח.
מלחמת הנרטיבים: הקמפיין לביטול ערכם של הישגים לאומיים
החזית השלישית, ואולי המסוכנת מכולן, היא מלחמת הנרטיבים סביב ניהול המלחמה עצמה. ההצלחה המבצעית והטכנולוגית יוצאת הדופן של ישראל בבלימת המתקפה האיראנית, אירוע שהיה אמור לחזק את תחושת הביטחון והגאווה הלאומית, עבר תהליך של 'נרטיב-היפוך' (Narrative Inversion).
התזה, המיוחסת לנתן אשל ולפיה כל המהלך נועד "למחוק את כישלון 7 באוקטובר", היא דוגמה מובהקת לכך. תזה זו מבקשת ליטול הישג ביטחוני אסטרטגי ולהפוך אותו למניפולציה פוליטית צינית. במקום לנתח את הפעולה בהקשרה הצבאי – שיקום ההרתעה מול איראן והפגנת עליונות טכנולוגית – היא מוצגת כמעשה תרמית שנועד לשרת אדם אחד. ניתוח הנתונים מראה כי נרטיב זה אומץ באופן מיידי וגורף על ידי כלל מתנגדי הממשלה, והפך לקו התקפה מרכזי.
הדבר מתחבר ישירות לסקרים, כמו סקר 'מעריב', המצביעים על התפוגגות 'אפקט איראן'. אך כאן טמונה הטעות האנליטית. הסקרים אינם מודדים את ההישג הביטחוני, אלא את הצלחת הקמפיין הנגדי לנטרל את ערכו התודעתי. כאשר מערכת תקשורתית ופוליטית שלמה פועלת באופן שיטתי כדי למסגר הצלחה לאומית ככישלון אישי או כמניפולציה, אין זה פלא שהדבר משתקף בסופו של דבר בסקרי דעת הקהל. מנהיגות בזמן מלחמה אינה נמדדת בתנודות סקרים שבועיות, אלא בתוצאות אסטרטגיות ארוכות טווח. המערכה הנוכחית היא לא רק על השגת ניצחון צבאי, אלא גם על היכולת של החברה הישראלית להכיר בהישגיה אל מול קמפיין דה-לגיטימציה פנימי.
סיכום: תמונת המצב על פי הנתונים
ניתוח שיטתי ונטול פניות של האירועים האחרונים אינו מצביע על סדרה של כישלונות אישיים של ראש הממשלה. הנתונים מצביעים על תמונה שונה לחלוטין: קיומה של מערכה רב-חזיתית, מתואמת ושיטתית, המשתמשת בהליכים משפטיים, ביחסים בינלאומיים ובהישגים ביטחוניים ככלי נשק במלחמה פוליטית. התזמון המדויק של המתקפות, החפיפה בנרטיבים בין הגורמים השונים, והמיקוד האובססיבי בדה-לגיטימציה של העומד בראש – כל אלה מצביעים על דפוס פעולה שאינו מקרי. המסקנה המתבקשת מהניתוח אינה קשורה לאחריותו של נתניהו למחדל 7 באוקטובר, נושא שיצטרך להתברר עד תום. המסקנה היא שגורמים רבי עוצמה בישראל מנהלים קמפיין פעיל להפלת ממשלה נבחרת בזמן מלחמה, תוך פגיעה בלכידות הלאומית ובאמון הציבור במערכות המדינה.