מראית עין של צדק: ניתוח הקמפיין לחיסול הפוליטי של נתניהו

אנטומיה של מתקפה: כך מנסים לפרק את המנהיגות בזמן מלחמה

מקהלה מתואמת של פרשנים, פוליטיקאים וגורמי אכיפה מנהלת בימים אלה את מה שנדמה כמתקפה החריפה והמתוזמרת ביותר שידעה הפוליטיקה הישראלית על ראש ממשלה מכהן, ודאי כזה המוביל את המדינה במלחמה רב-חזיתית על עצם קיומה. תחת מעטה של דאגה כנה לדמוקרטיה, לשלטון החוק ולטוהר המידות, מתנהל קמפיין אגרסיבי שמטרתו אחת: הפלת בנימין נתניהו, לא בקלפי, אלא באמצעות שחיקה ציבורית, לחץ משפטי ודה-לגיטימציה שיטתית של כל מהלך שהוא מוביל. הטיעונים המרכזיים המושמעים נגדו – שימוש ציני בביטחון המדינה לצרכי משפטו, קנוניה בינלאומית לשיבוש הליכים, כניעה ללחץ אמריקאי ומניפולציה שנועדה למחוק את כישלון 7 באוקטובר – ראויים לבחינה קרה ואנליטית. בחינה כזו חושפת כי בסיסם אינו עובדתי, אלא בנוי על סילופים, ספינים וחצאי אמיתות, המשרתים אג'נדה פוליטית ברורה.

מיתוס 'השימוש הציני בביטחון': האבסורד של ניהול מלחמה תחת חקירה

הנרטיב המרכזי שקודם בתקשורת בשבוע האחרון סבב סביב דחיית בקשתו של ראש הממשלה לדחות את עדותו במשפטו. המהלך מוסגר כ'תבוסה' וכניסיון ציני להשתמש בביטחון המדינה כמקלט. זוהי היפוך מוחלט של המציאות. השאלה האמיתית איננה מדוע ראש ממשלה, המנהל מערכה מורכבת מול איראן, חזבאללה וחמאס, מבקש לדחות את התייצבותו בבית המשפט; השאלה האמיתית, והאבסורדית, היא מדוע מערכת המשפט סבורה שבעת הזו, ניהול המשפט קודם לניהול המלחמה.

ההתעקשות לגרור את ראש הממשלה לדוכן העדים, תוך התעלמות מבקשותיו המנומקות (שחלקן, מן הסתם, נמסרו ב'מעטפה סודית' דווקא משום שאינן יכולות להיחשף לציבור), היא זו שצריכה לעורר שאלות קשות. אין מדובר ב'שימוש ציני' בביטחון, אלא בדרישה לגיטימית, כמעט מובנת מאליה, של מנהיג לאפשר לו להתמקד במשימה החשובה ביותר – הגנת אזרחי ישראל. המסגור התקשורתי, שהופך את הבקשה לשערורייה ואת החלטת השופטים לניצחון הצדק, הוא דוגמה מובהקת לאופן שבו המערכה נגד נתניהו מנצלת כלים משפטיים כדי להשיג יעדים פוליטיים. ההתקפה של שרים בממשלה על ההחלטה אינה 'ערעור שלטון החוק', אלא זעקה כנה של מי שרואים כיצד המערכת עצמה פועלת באופן שמסכן, הלכה למעשה, את יכולתה של הממשלה לתפקד בשעת חירום לאומית.

הפנטזיה על 'התערבות טראמפ': כשעדות של עד מדינה הופכת לכלי ניגוח

הפרק הבא במתקפה הוא נרטיב ה-'Quid Pro Quo' עם דונלד טראמפ, שהתעצם בעקבות עדותו של ניר חפץ. על פי הטענה, נתניהו ורון דרמר 'כתבו' פוסט של נשיא ארה"ב לשעבר הקורא לביטול המשפט, ובכך פעלו לשיבוש הליכים. מדובר בטיעון שמתמוטט תחת כל בדיקה רציונלית. ראשית, יש לזכור את מעמדו של הדובר: עד מדינה, אשר יש לו אינטרס מובהק לספק למפעיליו את הסחורה שהם מצפים לה. שנית, וחשוב מכך, הרעיון שציוץ של נשיא לשעבר, שאינו מחזיק בשום סמכות רשמית, מהווה 'שיבוש הליכים' בבית משפט ישראלי, הוא פופוליזם משפטי טהור.

האם תיאום מסרים עם בעלי ברית, בהווה ובעבר, הוא עבירה פלילית? האם נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון ששגריריו ויועציו פועלים מול הממשל האמריקאי ומול דמויות מפתח בפוליטיקה האמריקאית כדי לקדם עמדות שתואמות את האינטרס הישראלי (ובמקרה זה, גם את האינטרס האישי שלו, שבעיניו כרוך באינטרס הלאומי)? הפיכת דיפלומטיה סטנדרטית לקונספירציה פלילית היא עיוות המציאות. זהו ניסיון נואש להדביק לנתניהו כתם פלילי נוסף, תוך התעלמות מוחלטת מההיגיון ומההקשר. מה שמכונה 'דמי חסות' על ידי פרשנים בעלי אג'נדה, הוא למעשה ביטוי לקשרים הבינלאומיים הענפים של נתניהו – אותם קשרים שהוא מגייס כעת לטובת המדינה במאבקה בזירה העולמית.

מלכודת 'המדינה הפלסטינית' ונרטיב 'מחיקת 7 באוקטובר': הפיכת נכסים להתחייבויות

שני נרטיבי תקיפה נוספים פועלים על אותו עיקרון: הפיכת נכס אסטרטגי להתחייבות פוליטית. הדיווחים על 'חבילת שלום' אמריקאית הכוללת מדינה פלסטינית מציגים את נתניהו כ'לכוד'. אך האם הוא לכוד, או שמא הוא מנהל משא ומתן מורכב מול הלחצים הכבדים ביותר בעולם, תוך שהוא מנסה לאזן בין הצורך בתמיכה אמריקאית לבין שמירה על עקרונות היסוד של המחנה הלאומי וביטחון ישראל? במשך שנים, נתניהו הוכיח את יכולתו לעמוד בפרץ מול לחצים דומים, ולדחות תכתיבים מסוכנים. הצגתו כעת כמי שנכנע היא משאלת לב של יריביו, המנסים להשתמש בלחץ האמריקאי כדי לפרק את ממשלתו מבפנים. הוא אינו 'לכוד', הוא נמצא בנקודת המיקוח הקשה ביותר, שם מנהיגותו נדרשת יותר מתמיד.

באופן דומה, הטיעון לפיו הפעולה המוצלחת מול איראן נועדה 'למחוק את 7 באוקטובר' הוא אולי הציני והמנותק מכל. הוא מבוסס על ההנחה המופרכת שמנהיג מדינה יסכן את חייליה ואזרחיה בעימות ישיר עם מעצמה אזורית רק כדי להשיג רווח פוליטי קצר מועד. זוהי זילות של האיום האיראני, זילות של ההישג המבצעי המרשים של צה"ל ומערכות ההגנה, וחשוב מכל – זילות של האינטליגנציה של הציבור. הקמפיין הזה נועד לשלול מנתניהו, ומהמדינה כולה, כל תחושת הישג או יכולת. מטרתו היא להשאיר את ישראל שקועה בטראומת 7 באוקטובר, ללא יכולת להתרומם, מתוך הבנה שמורל לאומי ירוד משרת את אלה המייחלים לנפילת הממשלה.

בסופו של יום, כאשר מנתחים את מכלול ההאשמות, מתגלה תמונה ברורה. לא מדובר בביקורת לגיטימית, אלא במתקפה מתואמת המשתמשת בכל כלי אפשרי – משפטי, תקשורתי ופוליטי – כדי להפיל מנהיג בזמן מלחמה. זוהי מערכה המסכנת לא רק את בנימין נתניהו, אלא את יציבותה של הדמוקרטיה הישראלית ואת יכולתה להתמודד עם האתגרים הקיומיים שלפניה. הציבור הישראלי, שרואה את התמונה הכוללת, צריך לשאול את עצמו: את מי משרת הקמפיין הזה? את ביטחון המדינה או את האינטרסים הצרים של אלה שלא יכולים להמתין לקלפי?