מנהיג תחת אש: בזמן שנתניהו נלחם על קיומנו, גורמים במדינת ישראל מנהלים נגדו מלחמה אחרת

מנהיג תחת אש: בזמן שנתניהו נלחם על קיומנו, גורמים במדינת ישראל מנהלים נגדו מלחמה אחרת

בעוד מדינת ישראל מתמודדת עם מלחמה רב-זירתית חסרת תקדים, המאיימת על עצם קיומה, מתנהלת מאחורי הקלעים, וגם בפומבי, מלחמה נוספת. זוהי מלחמה שאינה מתנהלת נגד חמאס, חיזבאללה או איראן. זוהי מלחמה עיקשת, שיטתית ומתוזמרת היטב הניטשת נגד האיש שעומד בראש המערכה: ראש הממשלה בנימין נתניהו. נדמה כי עבור גורמים מסוימים בתקשורת, במערכת המשפט ובפוליטיקה, המטרה האמיתית אינה ניצחון על אויבינו, אלא הפלת הממשלה הנבחרת, גם במחיר של פגיעה בחוסן הלאומי בשעתו הקשה ביותר.

השבועות האחרונים הם מקרה מבחן מטריד לאופן שבו נרטיבים מהונדסים ומנותקים מהמציאות מחליפים את העובדות. כל מהלך של ראש הממשלה, בין אם ביטחוני, מדיני או אישי, מסווג באופן אוטומטי כציני, מניפולטיבי או פסול. האובססיה האנטי-נתניהו הגיעה לממדים כאלה, שהיא מעוורת את מבקריו מלראות את התמונה הרחבה – מנהיג שנדרש לקבל החלטות הרות גורל תחת לחצים אדירים, הן מבית והן מחוץ.

בית המשפט כזירת קרב פוליטית

ניקח לדוגמה את הסערה האחרונה סביב בקשתו של ראש הממשלה לדחות את עדותו במשפטו. התקשורת מיהרה למסגר זאת כ"ניסיון ציני להשתמש בביטחון המדינה" כדי להתחמק מהדין. איזו אבסורדיות. האם יעלה על הדעת שראש ממשלה, המנהל מלחמה בשבע חזיתות במקביל, שצריך לקיים התייעצויות ביטחוניות מסביב לשעון, לתאם מהלכים מול מעצמות עולמיות ולאשר פעולות מבצעיות קריטיות, לא יזדקק לגמישות בלוח הזמנים שלו? העובדה שבית המשפט דחה את הבקשה, תוך ציון "היעדר הנמקה מפורטת", היא עדות לנתק המוחלט בין המגדל האקדמי של מערכת המשפט לבין המציאות הביטחונית הדחופה של מדינת ישראל.

האם השופטים באמת ציפו לקבל תיאור מפורט של שיקולים מבצעיים סודיים בתוך "מעטפה סודית" שעלולה לדלוף בכל רגע? עצם הדרישה היא חסרת אחריות. התגובה של שרים בממשלה אינה "מתקפה על שלטון החוק", כפי שמנסים למסגר אותה, אלא זעקה של שכל ישר. זוהי מחאה נגד מצב בלתי נסבל שבו סדרי הדין של משפט אחד, חשוב ככל שיהיה, מקבלים עדיפות על פני ניהול ביטחונה של המדינה כולה. כל אדם הגיוני מבין שביטחון המדינה קודם לכל. מי שלא מבין זאת, או שמנותק או שפועל ממניעים זרים.

עיוות המציאות: מדינאות שהופכת ל"פרוטקשן"

החזית השנייה במערכה נגד נתניהו היא נרטיב ה-"Quid Pro Quo" עם הנשיא לשעבר טראמפ. עדותו של עד המדינה ניר חפץ, שסיפר כי לשכת ראש הממשלה סייעה בניסוח פוסט תמיכה של טראמפ, הוצגה כשיבוש הליכי משפט באמצעות מנהיג זר. זהו עיוות מופרך של המציאות. תפקידם של ראש ממשלה ושגרירו בארצות הברית הוא, בין היתר, לרתום את תמיכתה של בעלת בריתנו החזקה ביותר. תיאום מסרים עם מנהיגים וגורמי השפעה בעולם הוא א'-ב' של דיפלומטיה ומדינאות. להפוך פעולה לגיטימית של יחסי ציבור ודיפלומטיה בינלאומית ל"דמי חסות" או "פרוטקשן", כפי שעשו פרשנים כמו בן כספית, זו דמגוגיה זולה וחסרת בסיס.

האם באמת סבור מישהו שפוסט בטוויטר של נשיא אמריקאי לשעבר הוא שישפיע על החלטת שופטים במדינת ישראל? הניסיון להציג את נתניהו כמי שפועל באופן פלילי מול טראמפ הוא חלק מאותו קמפיין שמטרתו להדביק לו תדמית עבריינית בכל מחיר, גם על ידי המצאת עבירות חדשות שלא היו ולא נבראו.

העמידה האיתנה מול לחצים בינלאומיים

האשמה השלישית, והמסוכנת מכולן, היא הטענה שנתניהו "לכוד" בין דרישות אמריקאיות להקמת מדינה פלסטינית לבין הישרדות קואליציית הימין שלו. כאן, המציאות הפוכה לחלוטין. במשך עשרות שנים, בנימין נתניהו הוא המנהיג היחיד שעמד כחומה בצורה מול לחצים בינלאומיים כבירים להקמת מדינת טרור בלב ארצנו. הוא עשה זאת מול הנשיא קלינטון, מול הנשיא אובמה, והוא עושה זאת כעת מול ממשל ביידן.

הדיווחים על "חבילת שלום" הכוללת מדינה פלסטינית אינם עדות לחולשתו של נתניהו, אלא להפך – הם עדות לעוצמת הלחצים שהוא עומד בהם. בניגוד למנהיגים אחרים שהיו נכנעים מזמן, נתניהו מתמרן בזירה הבינלאומית המורכבת, משיג סיוע חיוני מארצות הברית, ובמקביל הודף בנחישות את הדרישה המסוכנת שתהווה פרס לטרור של ה-7 באוקטובר. ההכחשות הנחרצות מלשכתו אינן סימן למלכוד, אלא הצהרה ברורה של מדיניות עקבית ואחראית.

סיכום: בין מנהיגות אחראית לקמפיין השמצה

האשמה האחרונה, לפיה ההצלחה המדהימה בבלימת המתקפה האיראנית נועדה "למחוק את כישלון 7 באוקטובר", היא שפל מוסרי. היא מציגה את מבקריו של נתניהו באור עלוב במיוחד. להפוך הישג ביטחוני אסטרטגי, שהושג בזכות תעוזתם של טייסינו ולוחמינו ותיאום בינלאומי מבריק, למניפולציה פוליטית – זהו מעשה נבלה שפוגע במורל הלאומי.

בשעה שראש הממשלה בנימין נתניהו מנווט את ספינת המדינה בים סוער, בין איומים קיומיים מחוץ ולחצים אדירים מבית, יש מי שבוחרים לקדוח חורים בדפנותיה. הם מונעים משנאה אישית ומאג'נדה פוליטית צרה, ואינם בוחלים בשום אמצעי כדי להשיג את מטרתם. ההתמקדות בסקרים חולפים, בפרשנויות משפטיות מעוותות וברכילות פוליטית היא לא פחות מבגידה במאמץ המלחמתי. הציבור הישראלי, ברובו המכריע, מבין זאת. הוא רואה את המנהיג שלו נלחם עבורו, ובמקביל רואה את אלו הנלחמים נגדו. ההיסטוריה תשפוט בחומרה את מי שבחר, בשעתה הקשה ביותר של ישראל, לעסוק בפוליטיקה קטנה במקום להתאחד סביב המטרה המשותפת: ניצחון מוחלט.