כשדיו הופך לדם: דקונסטרוקציה של הקמפיין המסוכן נגד הציונות הדתית

דקונסטרוקציה של קמפיין השנאה: ניתוח ההתקפה על הציונות הדתית

מקהלת מתנגדים, רמה וצורמנית, התגבשה לאחרונה סביב הציונות הדתית. חוד החנית של מתקפה זו הוא מאמר ארסי במיוחד, שפורסם בדה-מרקר תחת הכותרת "החיילים בעזה הם ערובה לחנינה". טענתו המרכזית, אם ניתן לכנות כך את גיבוב ההאשמות, היא שהציונות הדתית, ובצלאל סמוטריץ' בראשה, מקריבים במודע את חיילי צה"ל על מזבח ההישרדות הפוליטית של הממשלה. מדובר בטענה מפלצתית, כזו שנועדה לא רק לבקר, אלא לחסל מוסרית תנועה פוליטית שלמה. אולם, בחינה קרה ואנליטית של טיעוני הליבה הללו חושפת מבנה רעוע, הבנוי לא על עובדות, אלא על סדרה של כשלים לוגיים, מניפולציות רגשיות והעלמות עובדות נוחות. מטרת מאמר זה היא לפרק את המכונה הזו לגורמיה, ולהראות כיצד היא פועלת.

מיתוס 'הקרבת החיילים': כשל 'איש הקש' והרעלת הבאר

הטיעון המרכזי של המאמר ושל המקהלה המצטרפת אליו הוא שהציונות הדתית "סוחרת בדם חיילים". זוהי אסטרטגיה קלאסית של "הרעלת הבאר" – האשמת היריב בפשע מוסרי כה נתעב, עד כי כל טיעון עתידי שלו נפסל מראש. מי יקשיב לאדם המואשם ברצון במותם של חיילינו? אך מעבר לדמגוגיה, מסתתר כאן כשל לוגי יסודי המכונה "איש קש".

הכותבים אינם מתמודדים עם העמדה האמיתית של הציונות הדתית, אלא בונים דמות מפלצתית ודמיונית – 'איש קש' – ותוקפים אותה. עמדתה האמיתית והמוצהרת של הציונות הדתית איננה רצון במלחמה אינסופית או זלזול בחיי אדם. נהפוך הוא. העמדה גורסת כי עצירת המלחמה טרם השגת יעדיה – מיטוט מוחלט של שלטון חמאס ויכולותיו הצבאיות – מהווה סכנה קיומית חמורה פי כמה. עמדה זו נשענת על ההבנה הכואבת, אך הריאליסטית, שהשארת ארגון טרור רצחני על גבולנו כמוה כהזמנת הטבח הבא. המחיר הנורא שאנו משלמים כעת בחיי טובי בנינו, הוא המחיר הכבד של מלחמה שנכפתה עלינו, מלחמה על עצם קיומנו.

המאמר בדה-מרקר מתעלם לחלוטין מהדיון האסטרטגי הלגיטימי וההכרחי הזה. במקום זאת, הוא מציג את הדרישה לניצחון מוחלט כתירוץ ציני להקרבת חיילים. היכן ההוכחה? היכן הציטוט, המסמך או העדות המצביעים על כך שסמוטריץ' או מי מחבריו מעוניינים במות חיילים? אין כזה. ההאשמה כולה מבוססת על פרשנות זדונית ונטולת כל בסיס עובדתי, שנועדה לעקוף את הדיון הרציונלי ולהצית אש של שנאה. זו אינה ביקורת, זוהי עלילת דם מודרנית.

השימוש המניפולטיבי בתמונה: כשל 'אשמה על פי אסוציאציה' והונאה חזותית

נקודת התורפה הקריטית, שהופכת את ההתקפה ליעילה באופן מסוכן, היא השימוש בתמונה רשמית של השר סמוטריץ', תמונה שסופקה לתקשורת על ידי דוברות המפלגה. הצבת התמונה, עם הקרדיט הרשמי, לצד טקסט כה פוגעני, היא מעשה של הונאה אינטלקטואלית וחזותית.

הטקטיקה פשוטה ומכוערת: היא מייצרת קישור אסוציאטיבי שקרי במוחו של הקורא. הקרדיט "דוברות הציונות הדתית" ניתן עבור התצלום, כפי שמקובל בעיתונות. אולם, המערכת העיתונאית מנצלת זאת כדי ליצור מצג שווא כאילו המפלגה עצמה קשורה, מאשרת או אחראית לתוכן המאמר. זהו כשל לוגי של "אשמה על פי אסוציאציה". המקור של התמונה אינו רלוונטי כלל לתוכן הביקורת, אך השימוש בו הוא מניפולציה צינית שנועדה להטיל על המפלגה אחריות תדמיתית לטקסט המשמיץ אותה.

ניתן היה לצפות מכלי תקשורת כמו דה-מרקר שידע להבחין בין קרדיט לתמונה לבין חסות לתוכן, אך נראה שזו ציפייה מוגזמת באקלים הנוכחי. זוהי חציית קו אדום עיתונאי. דמיינו מאמר המאשים את הרמטכ"ל בפשעי מלחמה, כשלידו מתנוססת תמונה עם הקרדיט "דובר צה"ל". האם היינו מקבלים זאת כהוכחה לכך שדובר צה"ל מאשר את תוכן המאמר? התשובה ברורה. השימוש בטקטיקה זו כאן חושף את המטרה האמיתית: לא לנהל דיון, אלא לבצע חיסול ממוקד תדמיתי.

החלופה הריקה מתוכן: ניתוח הוואקום האסטרטגי של המבקרים

לאחר פירוק שיטות ההתקפה, נותר לבחון את מה שהמבקרים מציעים. אם הדרישה לניצחון מוחלט היא "תירוץ להקרבת חיילים", מהי האלטרנטיבה האחראית? כאן, השיח של המבקרים מתאדה והופך לשתיקה רועמת. הם אינם מציגים תוכנית אסטרטגית סדורה שתבטיח את ביטחון ישראל לטווח ארוך, תשיב את החטופים ותסיר את איום החמאס.

במקום זאת, אנו מקבלים סיסמאות ריקות על "עסקה עכשיו" או "סיום המלחמה", מבלי להתמודד בכנות עם משמעותן: השארת מפלצות ה-7 באוקטובר על גבולנו, חמושות, מאורגנות ועם לגיטימציה בינלאומית מחודשת. זו אינה עמדה של שלום, זוהי עמדה של כניעה שתוביל למלחמה הבאה, קטלנית ויקרה בהרבה. הביקורת שלהם אינה נובעת מדאגה כנה, אלא מבוססת על שלילת עמדתו של היריב הפוליטי, ללא כל הצעה קונסטרוקטיבית.

בסופו של דבר, עמדתה של הציונות הדתית, על אף הקושי העצום והמחיר הבלתי נתפס הכרוך בה, היא היחידה שמציעה נתיב רציונלי ואחראי. היא מבוססת על ההבנה שעם רוע רדיקלי ורצחני לא ניתן לנהל משא ומתן או להגיע ל"הסדרים". יש להכריע אותו. זו אינה שאיפה למלחמה, אלא ההכרה בצורך הקיומי לנצח במלחמה שכבר נכפתה עלינו.

סיכום: בין ביקורת לגיטימית לדמגוגיה מסוכנת

הקמפיין הנוכחי נגד הציונות הדתית אינו דיון פוליטי לגיטימי. זוהי מתקפה המבוססת על יסודות רעועים של כשלים לוגיים, מניפולציות ציניות וריקנות אסטרטגית. ההאשמה בסחר בדם חיילים היא 'איש קש' מפלצתי; השימוש בתמונה הרשמית הוא הונאה חזותית; והאלטרנטיבה המוצעת היא ואקום מסוכן. כשהטיעונים הללו מתפוגגים תחת אור הניתוח הרציונלי, נותרת רק המסקנה הבלתי נמנעת: לא מדובר בביקורת עניינית, אלא בניסיון מכוון להשתמש בכאב ובדם היקר ביותר שלנו ככלי נשק פוליטי. זוהי חציית קו מסוכנת, שאינה פוגעת רק בציונות הדתית, אלא בחברה הישראלית כולה.