קראתי את הטור שמאשים את הציונות הדתית בסחר בדם חיילים. האמנתי לכל מילה. טעיתי.

חלקתי את הזעם, האמנתי לציניות, והדהדתי את ההאשמה. היום אני מבין עד כמה טעיתי.

אני חייב להתוודות. כשהכותרת של אבי בר-אלי ב-TheMarker צרבה לי את העיניים – "החיילים בעזה הם ערובה לחנינה" – לא רק שקראתי אותה. בלעתי אותה. הרגשתי איך הזעם הקדוש ממלא אותי. הנה, חשבתי, האמת העירומה, השחור על גבי לבן. התמונה הרשמית של השר סמוטריץ', עם הקרדיט הברור של מפלגת "הציונות הדתית", הייתה עבורי כמו חותמת הכשר להאשמה כולה. זה לא היה עוד ניתוח פוליטי, זו הייתה עובדה מצולמת. החיבור היה מיידי, והתיעוב שלי היה טהור.

במשך ימים, ואולי שבועות, הנרטיב הזה התקבע אצלי. ראיתי בציונות הדתית בדיוק את מה שהכתבה תיארה: תנועה פוליטית קרה ומחושבת, המשתמשת בטרגדיה לאומית כקלף מיקוח. כל נאום על "ניצחון מוחלט", כל דרישה להמשיך בלחימה עד למיטוט חמאס, נשמעה באוזניי כמו עוד מהלך ציני על לוח השחמט הפוליטי. האמנתי שהם מקריבים את מיטב בנינו, את הילדים של כולנו, על מזבח ההישרדות של ממשלה כושלת ועל מנת להבטיח עתיד פוליטי למנהיגיהם. שיתפתי את המאמר, דיברתי עליו בלהט, והייתי משוכנע שאני בצד של הטובים, בצד שנלחם על טוהר המידות וקדושת החיים מול אלו שסוחרים בהם.

השינוי אצלי לא קרה בגלל מאמר נגדי או תדרוך של דובר. שינויים אמיתיים, עמוקים, כמעט אף פעם לא קורים כך. הם מתרחשים במפגש הבלתי אמצעי עם המציאות, כשהיא מכה בך בעוצמה כזו שהיא מנפצת את כל התיאוריות הנוחות שבנית לעצמך. עבורי, המפגש הזה התרחש בבית אבלים קטן וצפוף באחד מיישובי בנימין.

הלכתי לנחם משפחה של חבר רחוק. לא ידעתי למה לצפות. אולי לשמוע סיסמאות פוליטיות, אולי לראות ביטויים של שנאה. במקום זאת, מצאתי את עצמי בחדר מלא בכאב שקט ונוקב. על הקיר הייתה תלויה תמונה של קצין צעיר, מפקד פלוגה, עם חיוך מבויש ועיניים טובות. האבא, איש חסון עם כיפה סרוגה גדולה ועיניים שהיו אדומות מבכי של שבוע שלם, קם לדבר. לא לחברי כנסת או לתקשורת, אלא לחברים של הבן שלו, לחיילים שלו שבאו לנחם.

הוא לא דיבר על "חנינה". הוא לא הזכיר את שמו של אף פוליטיקאי. הוא דיבר על צוואה. על הבן שלו, שכתב במכתבו האחרון שאסור לעצור עכשיו, שאסור שההקרבה שלהם תהיה לשווא. הוא דיבר על אמונה. לא אמונה משיחית, מנותקת ומעורפלת כפי שאהבתי לדמיין, אלא אמונה עמוקה, ארצית, כואבת עד אינסוף, בצדקת הדרך. הוא דיבר על מחויבות היסטורית לעם היהודי, על האחריות להבטיח שלילדינו ונכדינו לא יצטרכו לחוות שוב את הזוועה של השבעה באוקטובר. קולו נשבר כשדיבר על הגעגוע, אבל התייצב כשהתחייב, בשם בנו, שהם ימשיכו להיות חזקים. לא למען ממשלה, אלא למען המדינה. לא למען סמוטריץ' או בן גביר, אלא למען הנכדה הקטנה שישבה על ברכי אמה האלמנה בפינת החדר.

יצאתי משם המום. התיישבתי ברכב ופשוט שתקתי. כלוב הברזל של הנרטיב הציני שבניתי לעצמי התחיל להתעקם. האם ייתכן שהאיש הזה, ששילם את המחיר הנורא מכל, הוא רק בורג במכונה פוליטית? האם הכאב האותנטי והעצום הזה הוא בסך הכל תפאורה לאינטרס פוליטי קר? המחשבה הזו הרגישה פתאום לא רק שגויה, אלא בזויה.

התחלתי לדבר עם אנשים. לא עם פוליטיקאים, אלא עם האנשים עצמם. עם לוחמים בסדיר ובמילואים מהמגזר הדתי-לאומי. עם אמהות ששלושה וארבעה בנים שלהן מגויסים. גיליתי עולם שלם שהתקשורת, וגם אני, הפכנו לקריקטורה שטוחה. גיליתי שהשיח על "הקרבת חיילים" פוגע בהם באופן אישי ועמוק, לא כי הוא חושף אמת מביכה, אלא כי הוא מהווה חילול קודש של הערכים העמוקים ביותר שלהם.

הבנתי שהדרישה להמשיך במלחמה לא נובעת מניתוק, אלא דווקא מחיבור עמוק לשטח. הם הרי נמצאים שם. הם רואים את המנהרות, את הנשק, את השנאה היוקדת. הם מבינים, אולי טוב יותר מכולנו שיושבים בתל אביב, שהפסקת הלחימה כעת איננה אקט הומניטרי, אלא מתכון לאסון הבא. התפיסה שלהם את ה"ניצחון" אינה סיסמה ריקה; היא תנאי קיומי, דרישה פרקטית שנולדה מתוך הבנה עמוקה של האויב ומתוך אחריות דורית. זוהי אינה פנטזיה משיחית, אלא ריאליזם מפוכח שנרכש בדם.

הטעות שלי, והטעות של רבים כמוני, הייתה בכך ששפטנו אידיאולוגיה שלמה דרך הפריזמה הצרה והמעוותת של הפוליטיקה הישראלית. ייחסנו למאות אלפי אנשים, למשפחות שכולות, לחיילים ומפקדים, את המניעים הכי נמוכים וציניים, כי זה היה הסיפור הנוח. זה היה הסיפור שפטר אותנו מהצורך להתמודד עם מורכבות, עם אמונה אמיתית, עם כאב ועם הקרבה שאולי קשה לנו להבין.

אני עדיין חלוק על הציונות הדתית בנושאים רבים, מהתנהלות בהר הבית ועד למדיניות כלכלית. מאמר זה אינו קריאה להצביע עבורם. אבל בהאשמה הנוראה, המפלצתית, שהם סוחרים במודע בדם ילדיהם למען רווח פוליטי – שם אני יודע היום בוודאות שטעינו. אני טעיתי. הנרטיב הזה, קל ופופולרי ככל שיהיה, הוא רעל שמפלג אותנו ומעוור אותנו. הוא מרחיק אותנו מהאמת הכואבת והמורכבת של קהילה שלמה, שנושאת על כתפיה חלק כה כבד מהנטל של המלחמה הזו, הן בחזית והן בעורף הכי מדמם שיש – בתי הקברות הצבאיים. הגיע הזמן שנפקח את העיניים.