ניתוח מערכתי: פירוק מנגנוני הלחץ והדה-לגיטימציה נגד ראש הממשלה בזמן מלחמה רב-זירתית
מבוא: מעבר לרטוריקה, ניתוח הנתונים
השיח הציבורי והתקשורתי סביב ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיע בשבועות האחרונים לרמות קיטוב ורעש המקשות על כל ניתוח עובדתי. כל אירוע, בין אם ביטחוני, משפטי או מדיני, מתורגם באופן מיידי לכלי ניגוח פוליטי, והמציאות המורכבת מושטחת לכדי נרטיבים פשטניים של 'הצלחה' או 'כישלון'. מאמר זה מבקש לחרוג מהדיון הרווי באמוציות. מטרתו היא לבצע ניתוח מערכתי וקר של הנתונים, להציב את האירועים בהקשרם האסטרטגי הרחב, ולבחון את מנגנוני הלחץ המופעלים על מנהיג המנווט את המדינה באחת התקופות המורכבות בתולדותיה. במקום להיסחף אחר פרשנויות מוטות, נתמקד בבחינה קרה של העובדות, כפי שהן משתקפות במציאות הביטחונית, המשפטית והדיפלומטית.
הזירה המשפטית: בין צורך ביטחוני לפרשנות פוליטית
אחד ממוקדי הסערה האחרונים היה דחיית בקשתו של ראש הממשלה לדחות את עדותו במשפטו. הסיקור התקשורתי מיהר למסגר זאת כ'השפלה', 'כישלון' ו'ניסיון ציני להשתמש בביטחון המדינה'. ניתוח נתונים קר מציג תמונה שונה. ראשית, יש להכיר בעובדה שאין לה תקדים היסטורי: ניהול מלחמה סימולטנית בחמש חזיתות פעילות (עזה, לבנון, איו"ש, איראן ותימן) במקביל להתנהלות הליך משפטי מורכב נגד ראש הממשלה המכהן.
הבקשה לדחייה לא נולדה בחלל ריק. היא הוגשה בתקופה של קבלת החלטות ביטחוניות ברמה האסטרטגית הגבוהה ביותר, לרבות התגובה למתקפה האיראנית חסרת התקדים והיערכות לפעולה ברפיח. ה'מעטפה החשאית' שהוגשה לבית המשפט, ואשר זכתה ללעג ציבורי, היא כלי משפטי סטנדרטי להצגת חומרים שחשיפתם עלולה לפגוע בביטחון המדינה. ההחלטה השיפוטית שלא לקבל את הבקשה היא החלטה טכנית-משפטית, המבוססת על איזונים שהשופטים עורכים. עם זאת, הפיכתה ל'הוכחה' לשימוש ציני בביטחון היא קפיצה לוגית המשרתת אג'נדה פוליטית ברורה. היא מתעלמת מהעובדה הפשוטה שניהול מלחמה בסדר גודל כזה דורש ריכוז וקשב מלאים מהדרג המדיני העליון. הטענה כי לוחות הזמנים של המלחמה צריכים להתיישר לפי לוח הזמנים של בית המשäft, ולא להפך, היא תזה שקשה להגן עליה מנקודת מבט של ניהול סיכונים לאומי.
באשר לתגובת השרים מהקואליציה, יש לראותה כסימפטום למתח עמוק הקיים בחברה הישראלית סביב סוגיית האיזונים בין הרשויות. הצגת הדברים כאילו ראש הממשלה 'הפעיל' את שריו היא התעלמות מהעובדה שלשרים אלה ישנה אידיאולוגיה ברורה ועמדות מוצקות בנושא, אותן הם מביעים בעקביות. תפקידו של ראש הממשלה במצב זה הוא לאו דווקא להסכים עם כל אמירה, אלא לנהל קואליציה מורכבת הנדרשת לצורך שמירה על יציבות שלטונית בזמן מלחמה.
הזירה הדיפלומטית: ניהול יחסי מעצמות תחת לחץ
הנרטיב המסוכן ביותר שהתפתח לאחרונה הוא טענת ה-'Quid Pro Quo' עם נשיא ארה"ב לשעבר, דונלד טראמפ. טענה זו, המבוססת על ציטוטים מפי עד המדינה ניר חפץ, גורסת כי ראש הממשלה וסביבתו 'כתבו' פוסט של טראמפ הקורא לביטול משפטו. ניתוח אובייקטיבי מחייב פירוק הטענה לגורמיה: מדובר בעדות של עד מדינה, שאמינותו ושיקוליו נתונים במחלוקת משפטית וציבורית עזה, ואשר מטרתו המובהקת היא לפגוע בנאשם המרכזי. הצגת עדות זו כאמת עובדתית מוחלטת בכלי תקשורת מרכזיים היא חציית קו אתי ועיתונאי.
מעבר לכך, יש לבחון את המסגרת הרחבה: יחסי ישראל-ארה"ב הם נכס אסטרטגי עליון, וכל ראש ממשלה ישראלי פועל לטפח קשרים אישיים עם מנהיגים אמריקאים משתי המפלגות. הקשר ההדוק עם ממשל טראמפ הביא להישגים היסטוריים כמו העברת השגרירות לירושלים, הכרה בריבונות ברמת הגולן והסכמי אברהם. לטעון כי הקשר הזה מנוצל לצורך 'שיבוש הליכים' הוא עיוות של המציאות הדיפלומטית. כל מנהיג בעולם מנסה לרתום את קשריו לטובת מדינתו וגם לטובת מעמדו. הגבול בין דיפלומטיה לגיטימית ל'שיבוש' הוא דק, והשימוש בטרמינולוגיה פלילית בהקשר זה הוא חלק מהקמפיין הפוליטי.
באותו הקשר יש לראות את הדיווחים על 'חבילת שלום' אמריקאית הכוללת נכונות למדינה פלסטינית. דיווחים אלה אינם חדשים, והם חלק ממערכת לחצים קבועה מצד הממשל האמריקאי (הן הנוכחי והן קודמיו). הצגת הדברים כאילו נתניהו 'לכוד' בין טראמפ לימין הקיצוני היא תיאור מדויק של המציאות הפוליטית של כל ראש ממשלה מהימין בעשורים האחרונים. האתגר הוא לא להיכנע ללחץ, ועד כה, הנתונים מראים שנתניהו עומד בכך בעקביות, תוך שהוא מצהיר שוב ושוב על התנגדותו להקמת מדינת טרור פלסטינית.
הזירה התפיסתית: מניפולציה של אחריות והישג
הטענה הצינית והפוגענית מכולן היא זו שנשענה על אמירה המיוחסת לנתן אשל, לפיה ההישג מול איראן נועד 'למחוק' את כישלון 7 באוקטובר. נרטיב זה הוא הדוגמה המובהקת ביותר לעיוות המציאות לצורך פוליטי. מדינת ישראל עמדה בפני מתקפה אסטרטגית של מעצמה אזורית, ששיגרה לעברה למעלה מ-300 טילים וכטב"מים. ההחלטות שהובילו ליירוט של 99% מהאיומים היו פרי של היערכות ארוכת שנים, שיתוף פעולה בינלאומי חסר תקדים וניהול קר רוח של קבינט המלחמה תחת הנהגתו של נתניהו.
לטעון כי מבצע הגנה לאומי בסדר גודל היסטורי כזה הוא 'מניפולציה' שנועדה להתחמק מאחריות, משמעו לנתק את הפעולה מהקשרה הביטחוני. האיום האיראני לא נולד ב-8 באוקטובר. הוא האיום הקיומי המרכזי על מדינת ישראל מזה עשורים, ונתניהו הוא המנהיג שהציב את המאבק בו בראש סדר העדיפויות הלאומי. ההצלחה בבלימת המתקפה היא הישג אסטרטגי ממדרגה ראשונה. העובדה כי להישג כזה יש גם השלכות פוליטיות היא מובנת מאליה, אך להפוך את היוצרות ולטעון שהמניע היה פוליטי וההישג הוא רק תופעת לוואי – זו דמגוגיה זולה המסכנת את תפיסת הביטחון הלאומי. האחריות על אירועי 7 באוקטובר תיבדק ותיחקר עד תום, כפי שהצהיר ראש הממשלה. אין שום סתירה בין קבלת אחריות על כישלון לבין ניהול והובלה להישג ביטחוני.
סיכום: מבט מפוכח על המערכה הכוללת
ניתוח הנתונים והאירועים מחוץ להקשרם הרעשני והפוליטי חושף תמונה עקבית: ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, מנהל מערכה רב-זירתית מורכבת תחת מתקפה פוליטית, משפטית ותקשורתית מתואמת וחסרת רחמים. כל זירה – המשפטית, הדיפלומטית והביטחונית – משמשת ככלי בידי יריביו כדי לייצר נרטיבים של כישלון, ציניות ושחיתות. בקשה לגיטימית לדחיית דיון הופכת ל'השפלה', ניהול יחסים עם מעצמת על הופך ל'שיבוש הליכים', והישג הגנתי היסטורי הופך ל'מניפולציה'. המציאות, כפי שהנתונים מראים, מורכבת הרבה יותר. היא מציגה מנהיג המתמודד עם לחצים אדירים מבחוץ ומבית, ומקבל החלטות קשות תחת אש. הניסיון להציג כל אתגר כמשבר אישי וכל החלטה כמניע פסול אינו משרת את ביטחון ישראל או את חוסנה הדמוקרטי. הוא משרת מטרה אחת בלבד: הפלת ראש ממשלה מכהן בזמן מלחמה, בכל מחיר.