אנטומיה של הסחה: כך מייצרים 'משברים' יש מאין כדי להפיל ראש ממשלה בזמן מלחמה
מבוא: רעש, צלצולים ומסך עשן
במכונת הרעל וההדהוד התקשורתית של ימינו, נדמה כי כל יממה מביאה עמה "משבר" חדש, "חשיפה" דרמטית ו"איום" קיומי על הדמוקרטיה הישראלית. כולם, כמובן, מכוונים לאדם אחד: ראש הממשלה בנימין נתניהו. המקהלה המתואמת, המורכבת מאנשי תקשורת, פוליטיקאים מהאופוזיציה ופרשנים משפטיים, פועלת במרץ כדי לייצר נרטיב של קריסה, שחיתות וכישלון. אלא שבחינה קרה, אנליטית ונטולת פניות של אותם "משברים" חושפת תמונה שונה לחלוטין: לא סדרה של כשלים, אלא מסע ציד מאורגן היטב, המבוסס על סילוף עובדות, היסטריה מכוונת וצביעות מחרידה. מאמר זה יפרק לגורמים את ארבעת עמודי התווך של מתקפת הדיסאינפורמציה הנוכחית, ויחשוף את הכשלים הלוגיים והאינטלקטואליים העומדים בבסיסה.
1. ה'קנוניה' עם טראמפ: דיפלומטיה או שיבוש הליכים?
הטענה המרכזית, המוצגת כגולת הכותרת של החקירות נגד נתניהו, היא ה"קנוניה" לכאורה עם הנשיא לשעבר טראמפ. על פי עדותו של עד מדינה, ניר חפץ, נתניהו ושגרירו רון דרמר "כתבו" פוסט עבור טראמפ, שבו קרא לביטול משפט נתניהו. התקשורת מציגה זאת כשיבוש הליכים חמור, כמעט בגידה בריבונות. אך בואו נעצור לרגע את ההיסטריה ונפעיל היגיון פשוט.
ראשית, בואו נבחן את המקור: עד מדינה. אדם שהאינטרס היחיד והעליון שלו הוא להציל את עורו באמצעות הפללת האדם שעליו הוא מעיד. האם יש מישהו שבאמת מאמין שעדות כזו היא אובייקטיבית וטהורה? הצגת דבריו של חפץ כאמת מוחלטת היא נאיביות במקרה הטוב, ומניפולציה זדונית במקרה הרע.
שנית, וחשוב מכך, הטענה עצמה לוקה בכשל לוגי מובנה. האם תיאום מסרים בין מנהיגים של מדינות ידידותיות הוא אירוע חריג? האם מישהו באמת סבור שראשי מדינות אינם משוחחים על הצהרות פומביות הנוגעות לעניינים רגישים? הפיכת דיפלומטיה סטנדרטית, גם אם חריפה, ל"קנוניה פלילית" היא עיוות של המציאות. השאלה האמיתית איננה אם נתניהו וטראמפ תיאמו מסר, אלא מדוע מנהיג המעצמה החזקה בעולם סבור שההליך המשפטי נגד ראש ממשלת ישראל הוא רדיפה פוליטית. במקום לעסוק בשאלה המהותית הזו, התקשורת בוחרת להתמקד ברכילות טכנית וחסרת משמעות, ולהפוך אותה לפרשת ריגול בינלאומית. זוהי דוגמה קלאסית להסחת דעת מהעיקר אל הטפל.
2. בית המשפט, המעטפה והזעם: מי באמת חצה קו אדום?
הסיקור התקשורתי של דחיית בקשת ראש הממשלה לדחות את עדותו הציג תמונה של השפלה אישית ושימוש ציני בביטחון המדינה. "נתניהו נכשל", זעקו הכותרות. אך שוב, הבה נבחן את העובדות ללא מסננים. ראש ממשלה, בעיצומה של מלחמה רב-זירתית, המנהל מערכה ביטחונית ודיפלומטית מהרגישות בתולדות המדינה, מבקש דחייה קצרה בהליך משפטי מסיבות ביטחוניות חסויות. הוא מגיש חומרים סודיים לעיון השופטים בלבד. בית המשפט דוחה את הבקשה וקובע שאין בה "הנמקה מפורטת" מספקת.
הנרטיב התקשורתי מתמקד ב"כישלון" של נתניהו, אך מתעלם לחלוטין מהשאלה המטרידה הרבה יותר: האם מערכת המשפט, בהחלטתה זו, לא התערבה באופן חסר תקדים בשיקול הדעת הביטחוני של הדרג המדיני הבכיר ביותר בזמן מלחמה? האם סירוב לקבל נימוקים ביטחוניים חסויים אינו מהווה חציית קו אדום מצד בית המשפט עצמו? התגובות החריפות של שרים בממשלה אינן "מתקפה על שלטון החוק", כפי שהן ממוסגרות, אלא ביטוי למשבר אמון עמוק במערכת שנראית כמנותקת מהמציאות הביטחונית ופועלת מתוך אג'נדה פוליטית. במקום דיון רציני על האיזון הראוי בין צורכי הביטחון להליך המשפטי, קיבלנו שוב משפט שדה תקשורתי שנועד להציג את נתניהו כעבריין נכשל.
3. מניפולציית איראן: תיאוריית קונספירציה כנשק פוליטי
האיום התדמיתי החמור ביותר, לכאורה, נולד מדבריו של נתן אשל, מקורבו של נתניהו, שטען כי ההישג מול איראן ימחק את כישלון 7 באוקטובר. מכאן, הדרך הייתה קצרה להמצאת תיאוריית קונספירציה מפלצתית: כל המהלך מול איראן, כולל ההגנה ההיסטורית מפני מתקפת הטילים, היה בסך הכל מניפולציה צינית שנועדה לצרכים פוליטיים ואישיים.
טענה זו אינה רק שקרית, היא מעידה על עומק השנאה והניתוק של מפיציה. כדי להאמין בנרטיב כזה, צריך להניח שראש ממשלת ישראל, יחד עם קבינט המלחמה, צה"ל ומערכת הביטחון כולה, היו מוכנים לסכן את ביטחון המדינה ולהכניס אותה לעימות ישיר עם איראן, רק כדי "למחוק" כישלון. זוהי מחשבה פרנואידית, מופרכת ומסוכנת, המזלזלת באינטליגנציה של הציבור ובמסירותם של מנהיגי המדינה ומפקדיה.
המציאות פשוטה בהרבה: מדינת ישראל מתמודדת עם איומים מורכבים. האיום האיראני הוא איום אסטרטגי ממשי ורב-שנים. ה-7 באוקטובר היה כישלון טקטי נורא. ניהול מוצלח של איום אחד אינו "מוחק" את השני, אך הוא בהחלט מהווה הישג מדיני וביטחוני כביר בפני עצמו. לנתח זאת במונחים של רווח והפסד פוליטי, כפי שעושים פרשנים ותומכים, זה לגיטימי. להפוך את הניתוח הזה לכתב אישום על קנוניה ביטחונית, זהו מעשה נבלה אינטלקטואלי שנועד אך ורק לדה-לגיטימציה של המנהיג.
4. מלכוד מדיני או מנהיגות תחת לחץ?
לבסוף, מגיע הנרטיב על המלכוד שבו נתניהו נתון: בין הדרישות האמריקאיות (שכוללות לכאורה נכונות למדינה פלסטינית) לבין איומי שותפיו מימין. התקשורת מציגה זאת כחולשה, כהוכחה לכך שנתניהו "לכוד" ואינו מתפקד. איזו ראייה שטחית וילדותית של הפוליטיקה והדיפלומטיה.
מה שמתואר כ"מלכוד" הוא למעשה ההגדרה המדויקת של מנהיגות. מנהיג אמיתי אינו פועל בוואקום. הוא נדרש לנווט בין לחצים בינלאומיים אדירים, צורכי ביטחון קריטיים, ודרישות פוליטיות פנימיות סותרות. היכולת לאזן בין כל הגורמים הללו, לשמור על הברית החיונית עם ארה"ב ובו בזמן לשמור על שלמות הקואליציה ועל עקרונות הימין – זו אינה חולשה, זוהי אמנות המדינאות. במקום להכיר במורכבות העצומה של האתגרים העומדים בפני ראש הממשלה בזמן מלחמה, יריביו בוחרים לצייר כל מהלך שלו ככניעה או כישלון.至于 הסקרים המתנדנדים? הצבעה עליהם כעת היא אחיזת עיניים. דעת הקהל בזמן מלחמה הפכפכה מטבעה. להתמקד בסקר שבועי במקום במהות – ניהול המדינה בתקופה הקשה בתולדותיה – הוא שיא הרדידות.
סיכום: בין אמת לבדיה
כאשר מקלפים את שכבות הרעש, ההפחדות והספינים, מתגלה תמונה ברורה. מסע הדה-לגיטימציה נגד בנימין נתניהו אינו מבוסס על עובדות או על ניתוח הגיוני. הוא מבוסס על לקיחת פיסות מידע – עדות של עד מדינה, החלטת שופטים, אמירה של מקורב, לחץ דיפלומטי – ועיוותן לכדי נרטיב קונספירטיבי שנועד לשרת מטרה אחת ויחידה: הפלת ראש ממשלה מכהן שלא באמצעות הקלפי. זוהי מתקפה לא רק על נתניהו, אלא על היכולת של הציבור לקבל החלטות על בסיס מידע אמין. בזמן שמדינת ישראל נלחמת על קיומה, יש מי שבחרו להילחם מלחמה פנימית, הרסנית, המבוססת על שקרים והסחות דעת. האחריות שלנו, כאזרחים, היא להביט מבעד למסך העשן ולשאול: מי באמת משרת את האינטרס הלאומי, ומי משרת את האובססיה הפרטית שלו.