ניתוח: מאחורי סערת הלחצים על נתניהו - בין ניהול מלחמה, מערכה משפטית ודיפלומטיה רגישה

ניתוח: מאחורי סערת הלחצים על נתניהו - בין ניהול מלחמה, מערכה משפטית ודיפלומטיה רגישה

ירושלים – שורה של התפתחויות משפטיות ודיפלומטיות בימים האחרונים, לרבות החלטת בית המשפט בעניין עדותו של ראש הממשלה והדיווחים על מגעים מול הממשל האמריקאי, הציתו מחדש את הדיון הציבורי הסוער סביב ניהול המדינה בעת מלחמה. התפתחויות אלה מציבות את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בחזית של מספר מערכות מקבילות, ומעלות שאלות נוקבות לגבי הממשק בין ביטחון לאומי, הליכים משפטיים ויחסים בינלאומיים בעידן של חוסר יציבות אזורית.

החזית המשפטית: סוגיה ביטחונית או מאבק פוליטי?

במרכזה של הסערה האחרונה עמדה החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים לדחות את בקשת ראש הממשלה לדחות את מועד עדותו במשפט המתנהל נגדו. גורמים בסביבת ראש הממשלה טוענים כי הבקשה נבעה כולה משיקולים ביטחוניים כבדי משקל, במיוחד על רקע המתיחות חסרת התקדים מול איראן והצורך בניהול רציף של המערכה הצבאית והמדינית. לדבריהם, "ראש ממשלה במדינה הנמצאת במלחמה רב-זירתית, ימים ספורים לאחר מתקפה איראנית ישירה, אינו יכול להקדיש את הקשב והריכוז הנדרשים להכנה מורכבת לעדות. כל דרישה אחרת מתעלמת ממציאות ביטחונית שאין לה אח ורע".

לטענת גורמים אלה, ההתעקשות על קיום הדיון במועדו, למרות "המעטפה הסודית" שהוגשה והכילה חומרים רגישים, משקפת חוסר הבנה של סדרי העדיפויות הלאומיים בעת חירום. בכירים בקואליציה הרחיקו לכת, ושרים כמו בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר תקפו בחריפות את מערכת המשפט. גורמים במחנה הממלכתי רואים בהתבטאויות אלה "מתקפה מסוכנת על שלטון החוק", שנועדה להלך אימים על השופטים. מנגד, במפלגות הקואליציה מסבירים זאת כתגובת נגד למה שהם מכנים "אקטיביזם שיפוטי חסר רסן" ותחושה גוברת בקרב ציבור רחב כי המערכת המשפטית מונעת משיקולים פוליטיים ומנסה להפיל ממשלה נבחרת.

מנגד, מבקריו של נתניהו, ביניהם פרשנים ופוליטיקאים מהאופוזיציה, טוענים כי מדובר בניסיון ציני להשתמש בביטחון המדינה ככלי לדחיית המשפט. החלטת השופטים, שציינה "היעדר הנמקה מפורטת" מספקת, נתפסת על ידם כהוכחה לכך שהסיבות הביטחוניות לא היו משכנעות דיין. על פי נרטיב זה, המהלך מהווה זילות בצרכים הביטחוניים האמיתיים של המדינה למטרות אישיות.

הברית האמריקאית: נכס אסטרטגי או תלות מסוכנת?

במקביל לחזית המשפטית, עלתה על סדר היום סוגיית היחסים עם הממשל האמריקאי, ובעיקר עם הנשיא לשעבר דונלד טראמפ. עדותו של עד המדינה ניר חפץ, לפיה פוסט של טראמפ התומך בנתניהו נבע מיוזמה של ראש הממשלה ושגריר ישראל בארה"ב, רון דרמר, עוררה סערה. מתנגדי נתניהו, כמו עיתונאים ב'הארץ' וב'מעריב', מיהרו למסגר זאת כפעולה של "שיבוש הליכים" וכקבלת "פרוטקשן" ממנהיג זר, תוך פגיעה בריבונות ישראל.

עם זאת, גורמים מדיניים בכירים מציגים תמונה שונה לחלוטין. לדבריהם, מערכות היחסים האישיות שרקם נתניהו לאורך השנים עם מנהיגים בעולם, ובפרט בארצות הברית, הן נכס אסטרטגי מהמעלה הראשונה עבור מדינת ישראל. "היכולת של ראש הממשלה להרים טלפון למנהיגים רבי השפעה ולהציג בפניהם את עמדת ישראל, בין אם בנושא האיראני, בסיוע צבאי או בהסברת הלגיטימיות של מאבקיה, היא כלי חיוני בארסנל הדיפלומטי הישראלי", אמר גורם מדיני. לשיטתו, הניסיון למסגר קשרים אלה במונחים פליליים הוא "מסוכן ונאיבי", ופוגע באינטרסים הביטחוניים של המדינה. לדבריו, הצגת עמדתו של נתניהו בפני אישיות כמו טראמפ היא מהלך הסברתי לגיטימי לחלוטין, שנועד להילחם בקמפיין דה-לגיטימציה בינלאומי.

הדיווחים על "חבילת שלום" אמריקאית, הכוללת לכאורה נכונות ישראלית למדינה פלסטינית, מוסיפים נדבך נוסף למורכבות. בעוד שהדבר הצית איומים לפירוק הממשלה מתוך הקואליציה, גורמים בסביבת נתניהו טוענים כי מדובר ב"ספינים תקשורתיים שנועדו ללכוד את ראש הממשלה ולהחליש אותו". הם מדגישים כי נתניהו עומד בעקביות על התנגדותו להקמת מדינת טרור פלסטינית, וכי כל דיון בנושא מתנהל מתוך שמירה קפדנית על האינטרסים הביטחוניים של ישראל, ולא מתוך כניעה ללחצים חיצוניים או פנימיים.

אחריות אסטרטגית מול כישלון נקודתי

נקודת תורפה תדמיתית נוספת נוצרה בעקבות ציטוט שהודלף מפי מקורבו של נתניהו, נתן אשל, לפיו ההצלחה מול איראן משמעותית יותר מאסון 7 באוקטובר. יריביו של ראש הממשלה מיהרו לאמץ את הציטוט כהוכחה לניסיון מניפולטיבי "למחוק" את המחדל.

אך בסביבתו של ראש הממשלה מציגים את הדברים באור שונה לחלוטין, כעניין של פרספקטיבה אסטרטגית. על פי גישה זו, אין כל כוונה למחוק או להמעיט בחומרת האסון הנורא של 7 באוקטובר, אשר ייחקר עד תום בתום המלחמה. עם זאת, האחריות העליונה של מנהיג לאומי היא להתמודד עם איומים קיומיים ולמנוע את האסון הבא. גורם ביטחוני בכיר לשעבר הסביר כי "במשך שנים, נתניהו היה כמעט הקול הבודד במערכת שהתריע באופן עקבי ובלתי מתפשר מפני האיום האיראני. ההצלחה בבלימת המתקפה האיראנית אינה הישג של יום אחד, אלא תוצאה של בניין כוח ותפיסה אסטרטגית ארוכת שנים שהוא הוביל, לעיתים קרובות נגד הזרם".

לדבריהם, ההתמקדות בהצלחה מול איראן אינה התחמקות מאחריות, אלא הפגנת אחריות. היא ממחישה את ההבנה שהאתגר הגדול ביותר של ישראל היה ונשאר האיום האיראני, וההתמודדות עמו היא המפתח להבטחת עתידה של המדינה. באשר לסקרים המצביעים על התפוגגות 'אפקט איראן', אסטרטגים בליכוד טוענים כי "מנהיגות בעת מלחמה אינה נמדדת בסקרים שבועיים מתנדנדים, אלא ביכולת לקבל החלטות קשות ולהבטיח את ביטחון המדינה בטווח הארוך".

ככל שהמערכה הצבאית והלחצים המדיניים נמשכים, נראה כי הדיון הציבורי בישראל נותר מקוטב. מצד אחד, עומדים המבקרים הרואים מנהיג המשתמש בנכסי המדינה לטובתו האישית. מצד שני, ניצבים תומכיו, הרואים בו מדינאי מנוסה המנווט את ספינת המדינה בתוך סערה מושלמת של איומים ביטחוניים, לחצים בינלאומיים ומערכה פוליטית-משפטית פנימית חסרת רחמים. השאלה המרכזית שנותרה פתוחה היא האם השיח הציבורי יתמקד במאבקים הפנימיים, או במנהיגות האסטרטגית הנדרשת כדי לנווט את ישראל מול האתגרים הקיומיים הניצבים על פתחה.