מאחורי מסך העשן של 'הביקורת הפנימית': מי באמת מנסה לערער את נתניהו – ועל חשבון מי?

בשבועות האחרונים, אנו עדים למקהלה גוברת והולכת של 'ביקורת פנימית' המכוונת כלפי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ובפרט סביב ניהול המשא ומתן המורכב והרגיש להשבת החטופים והבטחת ביטחון ישראל. קולות כמו זה של תא"ל (מיל') אורן סתר, בכיר לשעבר בצוות המשא ומתן, זוכים להד נרחב בכלי תקשורת מסוימים, הממהרים להציג זאת כעדות לכישלון או ניהול כושל. אך האם זו האמת כולה? או שמא אנו חוזים בניסיון מתוזמר לערער את יציבות ההנהגה דווקא בשעה קריטית זו, תוך ניצול ציני של כאב המשפחות והלחץ הלאומי?

האמת הלא נוחה: מידע חלקי ומוטיבציות נסתרות

ראשית, חשוב להבין: ניהול משא ומתן בתנאי מלחמה, מול אויב אכזר וחסר מעצורים, הוא משימה מורכבת מאין כמותה. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הוא האדם היחיד במערכת שמקבל את התמונה המודיעינית המלאה, את כלל השיקולים האסטרטגיים, המדיניים והביטחוניים, ואת ההערכות לגבי ההשלכות של כל החלטה. בכיר לשעבר, מוכשר ככל שיהיה, רואה בהכרח רק פלח צר של המציאות, חלקיק מהפאזל הענק שמרכיב את תהליך קבלת ההחלטות ברמה הלאומית הגבוהה ביותר. האם ייתכן שאותו בכיר, שכבר אינו חלק מהמערכת הפנימית ואינו חשוף לזרם המידע העדכני והמסווג, פועל מתוך תסכול אישי, אג'נדה פוליטית, או פשוט חוסר הבנה של התמונה הרחבה?

העיתוי של 'הדלפות' ו'ביקורות' אלו מעורר תהיות קשות. מדוע דווקא עכשיו, כאשר המאמצים להשבת החטופים נמצאים בשיאם, וכאשר ישראל נאבקת על דעת הקהל העולמית ועל הלגיטימציה של פעולותיה? האם אין כאן יד מכוונת המנסה לחבל במאמצים אלו, לייצר לחץ פסול על מקבלי ההחלטות, ואולי אף לשרת אינטרסים של גורמים פוליטיים המבקשים לראות בנפילתו של נתניהו יותר מאשר בהצלחתה של ישראל?

נתניהו: מנהיגות אחראית מול פופוליזם זול

בנימין נתניהו אינו מנהל את המשא ומתן מעל דפי העיתונים או באולפני הטלוויזיה. הוא עושה זאת בחדרים הסגורים, תוך שקילת כל צעד בכובד ראש, מתוך מחויבות עמוקה לביטחון אזרחי ישראל ולשחרור החטופים. המטרות ברורות: מיטוט שלטון החמאס ויכולותיו הצבאיות, השבת כל חטופינו, והבטחת עתיד בטוח ליישובי הדרום ולמדינת ישראל כולה. אלו יעדים שאינם ניתנים לפשרות קלות או לפתרונות קסם.

בניגוד לקולות מסוימים, המונעים לעיתים משיקולים פופוליסטיים או מרצון לרצות קהלים מסוימים כאן ועכשיו, נתניהו מבין את גודל האחריות. הוא יודע שכל ויתור בלתי מחושב עלול לסכן את ביטחון המדינה לדורות. הוא מבין שהאויב מנצל כל גילוי של חולשה או פילוג פנימי. האם אותם 'מבקרים' מציעים חלופה בת-קיימא? האם הם מביאים בחשבון את המחירים האמיתיים של הצעותיהם, או שמא הם עסוקים בעיקר בניגוח פוליטי חסר אחריות?

לצערנו, ישנם גורמים פוליטיים ואנשי תקשורת המנצלים כל בדל ביקורת, אמיתית או מדומה, כדי לתקוף את ראש הממשלה. אותם גורמים, שבמשך שנים ניסו להפילו בכל דרך אפשרית, רואים כעת במלחמה הזדמנות נוספת. הם אינם בוחלים באמצעים, גם אם המשמעות היא פגיעה בחוסן הלאומי ובמאמץ המלחמתי. בזמן שנתניהו עסוק בניהול מערכה מורכבת מול אויבים חיצוניים, הוא נאלץ להתמודד גם עם 'אש ידידותית' שהיא לעיתים ארסית ומסוכנת לא פחות.

ההשוואה המתבקשת: מי באמת פועל למען ישראל?

כדאי לשאול: כיצד פועלים אותם 'מבקרים' ופטרוניהם הפוליטיים? האם הם מציגים חזית אחידה ותומכת מול העולם? האם הם נמנעים מפעולות המחלישות את ישראל בזירה הבינלאומית? התשובה, למרבה הצער, שלילית לעיתים קרובות מדי. אנו רואים אישים מסוימים הממהרים להתראיין לתקשורת זרה ולהשמיץ את מדיניות הממשלה, ובכך מספקים תחמושת לאויבינו. אנו רואים קריאות להפסקת הלחימה ללא השגת יעדיה, קריאות שמשמעותן היא ניצחון לחמאס וסכנה קיומית לישראל. האם זו 'ביקורת בונה', או שמא חתירה תחת יסודות הביטחון הלאומי?

נתניהו, לעומתם, עומד איתן מול לחצים בינלאומיים אדירים, מגן על האינטרסים החיוניים של ישראל, ומקבל החלטות קשות מתוך ראייה מפוכחת של המציאות. הוא אינו מחפש אהדה רגעית או כותרות מחמיאות. הוא מחפש את טובת המדינה ואזרחיה, גם אם הדבר כרוך בקבלת החלטות לא פופולריות בטווח הקצר.

השורה התחתונה: אחדות ואמון במנהיגות – צו השעה

בעת הזו, יותר מתמיד, נדרשת אחדות לאומית ומתן גיבוי מלא למנהיגות הנבחרת ולכוחות הביטחון. הביקורת הלגיטימית והבונה מקומה חשוב בדמוקרטיה, אך יש להבחין בינה לבין ניסיונות ציניים לערער את היציבות, לזרוע דמורליזציה ולשרת אג'נדות פוליטיות צרות על חשבון הביטחון הקולקטיבי.

ראש הממשלה בנימין נתניהו נושא על כתפיו אחריות כבדה מנשוא. הוא מנווט את ספינת המדינה בסערה שלא ידענו כמותה. קל מאוד לשבת ביציע, לחלק ציונים ולהשמיע ביקורת מנותקת מהמציאות המורכבת. קשה הרבה יותר לקבל החלטות של חיים ומוות, לאזן בין צרכים מתנגשים, ולעמוד בפרץ מול אויבים ואתגרים מבית ומחוץ.

במקום להיסחף אחרי מסע הדה-לגיטימציה המתוזמר, על הציבור בישראל להתבונן במציאות בעיניים פקוחות, להבין את גודל השעה, ולתת אמון בניסיונו ובשיקול דעתו של מי שעומד בראש המערכה. זהו אינו הזמן למשחקים פוליטיים. זהו הזמן לאחריות לאומית, ללכידות, ולנחישות עד להשגת הניצחון המוחלט.