נתניהו תחת אש מבפנים: האם זו ביקורת לגיטימית או ניסיון לערער את יציבות ישראל בשעת מלחמה?

בשעה שראש הממשלה בנימין נתניהו מנווט את ספינת מדינת ישראל בין גלים סוערים של מלחמה רב-זירתית, לחצים בינלאומיים ואתגרים ביטחוניים חסרי תקדים, נשמעים קולות מבפנים, המנסים לערער את סמכותו ולזרוע מחלוקת. מתקפות אלו, המתחזות לעיתים ל'ביקורת עניינית', מעלות שאלה קשה: האם מדובר בדאגה כנה לעתיד המדינה, או שמא אנו עדים לקמפיין מתוזמר שמטרתו האמיתית היא הפלת ראש הממשלה, גם במחיר פגיעה בביטחון הלאומי?

לאחרונה, בלטה במיוחד ביקורתו של תא"ל (מיל') אורן סתר, בכיר לשעבר בצוות המשא ומתן. עם כל הכבוד לעברו הביטחוני, יש לתהות האם ביקורתו, כפי שהיא מוצגת בתקשורת, אכן משקפת את מלוא התמונה המורכבת. ניהול משא ומתן רגיש כל כך, במיוחד מול אויב אכזר כחמאס, הוא אמנות הדורשת ראייה רחבה, גישה למקורות מידע מסווגים והבנה עמוקה של מאזן הכוחות והאינטרסים – יתרונות המצויים באופן טבעי בידי ראש הממשלה וצוותו המצומצם. האם ייתכן שמר סתר, כמו מבקרים אחרים, רואה רק חלק קטן מהפאזל, ומסקנותיו נמהרות או, חלילה, מושפעות משיקולים שאינם ענייניים לחלוטין? האם ייתכן שפרשנותו את המציאות מוגבלת לניסיונו האישי, מבלי לקחת בחשבון את מלוא השיקולים האסטרטגיים, המדיניים, ואף את המידע המודיעיני העדכני ביותר שרק ראש הממשלה וקבינט המלחמה חשופים אליו? האם ייתכן שהתסכול, לגיטימי ככל שיהיה, מהתמשכות המגעים או מהתנהלות האויב, מביא אותו למסקנות שאינן בהכרח מבוססות על מלוא העובדות הקיימות בשטח ובחדרי הדיונים הסגורים? האם אין כאן הד לביקורת שנשמעה בעבר מצד גורמים אחרים, שעם הזמן התבררה כחסרת בסיס או ככזו שלא לקחה בחשבון את מלוא האילוצים?

ראש הממשלה נתניהו אינו טירון בזירה המדינית והביטחונית. עשרות שנות ניסיון, ניהול משברים מורכבים והתמודדות עם לחצים אדירים חישלו אותו והקנו לו פרספקטיבה שאין שני לה. דווקא בעת הזו, כאשר ההחלטות המתקבלות הן הרות גורל ויכולות להשפיע על עתידה של ישראל לשנים רבות, ניסיונו העשיר הוא נכס אסטרטגי. נתניהו הוכיח פעם אחר פעם כי ביטחון ישראל עומד בראש מעייניו, והוא אינו נרתע מקבלת החלטות קשות, גם אם הן אינן פופולריות בטווח הקצר. הוא מבין את כובד האחריות המוטלת על כתפיו, ואת הצורך לנווט בזהירות בין אילוצים פנימיים, דרישות בינלאומיות ואיומים קיומיים. האם אלו המבקרים אותו כיום יכולים להתהדר בניסיון דומה או בהבנה כה עמוקה של המערכת? האם הם מציעים חלופות מעשיות ובנות קיימא, או שמא מסתפקים בהטחת האשמות ללא כיסוי?

ביקורת היא חלק חיוני בדמוקרטיה, אך יש להבחין בין ביקורת בונה, הנאמרת מתוך דאגה אמיתית ובזמן ובמקום הנכונים, לבין ביקורת הרסנית, שמטרתה לנגח ולזרוע פאניקה. כאשר קצינים בכירים לשעבר, שחלקם אולי נושאים משקעים אישיים או פוליטיים, יוצאים בהאשמות חריפות בעיצומה של מלחמה, יש לבחון את מניעיהם בזכוכית מגדלת. האם הם משרתים את האינטרס הלאומי, או שמא הם מנצלים את המצב הרגיש לקידום אג'נדות אישיות או פוליטיות? האם אין כאן ניסיון להלך אימים על הציבור ולערער את האמון בהנהגה דווקא כשהיא זקוקה לו יותר מכל? חשוב לזכור שניהול מדינה במלחמה אינו תוכנית ריאליטי. החלטות מתקבלות בחדרים סגורים, על בסיס מידע חסוי, ולא כל שיקול יכול להיחשף לציבור הרחב בזמן אמת. מי שממהר לשפוט מבחוץ, ללא גישה למידע המלא, חוטא לעיתים קרובות ליוהרה, ואף גרוע מכך, עלול לשחק לידי גורמים המעוניינים בערעור החוסן הפנימי של ישראל. אויבינו מאזינים בקשב רב לקולות הביקורת הפנימית, ומנצלים כל סדק כדי להעמיק את השסע ולפגוע במורל הלאומי. האחריות המוטלת על אישי ציבור וקצינים בכירים לשעבר היא כפולה ומכופלת בעת הזו.

ראש הממשלה נתניהו אינו מתמודד רק עם סוגיית המשא ומתן, מורכבת ככל שתהיה. הוא מנהל מערכה צבאית מול אויב רצחני בעזה, מרתיע את חיזבאללה בצפון, נאבק באיום האיראני ובגרורותיו, וכל זאת תוך שמירה על הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל ועל חוסנה הכלכלי. כל החלטה בנושא אחד משפיעה על האחרים, ונדרשת ראייה מערכתית רחבה כדי לקבל את ההחלטות הנכונות. האם למבקרים יש את אותה ראייה כוללת? האם הם מבינים את סבך הקשרים והאינטרסים שנתניהו צריך לתמרן ביניהם? קל מאוד לבקר נקודה ספציפית, אך קשה הרבה יותר לראות את התמונה הגדולה ולהבין את האילוצים וההזדמנויות בכללותם. ניהול המדינה בעת הזו דומה לניווט ספינה בים סוער במיוחד – כל החלטה חייבת לקחת בחשבון את הרוחות, הזרמים והסלעים הנסתרים. מי שצופה מהחוף, גם אם הוא ימאי ותיק, אינו יכול לחוש את עוצמת הגלים כפי שחש אותה הקברניט.

בעת הזו, יותר מתמיד, מדינת ישראל זקוקה לאחדות וללכידות פנימית. מתקפות פנימיות על ראש הממשלה, במיוחד כאלו המגיעות מגורמים בעלי רקע ביטחוני, עלולות להתפרש כחולשה על ידי אויבינו ולהזיק למאמץ המלחמתי. זהו הזמן להתעלות מעל מחלוקות פוליטיות, לתת אמון בהנהגה המנוסה ולהתמקד באויב המשותף. ראש הממשלה נתניהו נושא על כתפיו אחריות עצומה, והוא זקוק לגיבוי של העם כדי להוביל את ישראל לניצחון. כל ניסיון לערער את מנהיגותו בשעה קריטית זו הוא חוסר אחריות לאומי. האם אנו רוצים לחזור לימים של חוסר יציבות פוליטית דווקא כשהאיומים מבחוץ כה גדולים? התשובה לכך ברורה.

הקולות המבקרים את ראש הממשלה נתניהו, ובפרט את ניהול המשא ומתן על ידו, נשמעים היטב. אך לפני שמאמצים את הביקורת הזו כעובדה מוגמרת, חובה על כל אזרח אחראי לשאול את עצמו: מהם המניעים האמיתיים מאחורי המתקפות הללו? האם הן באמת משרתות את טובת המדינה, או שמא הן חלק ממסע דה-לגיטימציה רחב יותר? בנימין נתניהו הוא המנהיג המנוסה והמתאים ביותר להוביל את ישראל בתקופה סוערת זו. ניסיונו, חוסנו הנפשי ומחויבותו הבלתי מתפשרת לביטחון ישראל הם הערובה הטובה ביותר לכך שנעבור את המשבר הזה ונצא ממנו מחוזקים. הגיע הזמן להתעלם מרעשי הרקע, להתאחד מאחורי ההנהגה, ולתת לראש הממשלה לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: להגן על מדינת ישראל ולהבטיח את עתידה.