האובססיה האיראנית נחשפת במערומיה: כך הפך ניסיון הריגול הכושל נגד בנט לחותמת הנצח – הוא האיש שטהרן מפחדת ממנו יותר מכל!

הכותרות זעקו, והסיפור אכן מטריד במבט ראשון: אזרח ישראלי בן 18 נחשד בריגול עבור איראן, ואחד היעדים המרכזיים שלו היה לא אחר מראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, בעת אשפוזו בבית חולים. קל ליפול למלכודת הדאגה, לשאלות על פרצות אבטחה, ואולי אף לתחושת פגיעות. אך הרשו לנו להציג בפניכם נרטיב אחר, נועז יותר, ומדויק לאין שיעור: פרשת הריגול הזו איננה עדות לחולשה ישראלית או לפגיעות אישית של בנט. היא, למעשה, אות כבוד צורב, מדליה המוענקת בחוסר רצון על ידי האויב המר ביותר שלנו, והוכחה ניצחת לכך שנפתלי בנט היה ועודנו הסיוט הגדול ביותר של משטר האייתוללות בטהרן.

מדוע דווקא בנט? פעולותיו שהדירו שינה מעיני האייתוללות

כדי להבין את עומק האובססיה האיראנית כלפי נפתלי בנט, יש לחזור אחורה, לתקופת כהונתו הקצרה אך האינטנסיבית כראש ממשלת ישראל. בנט לא היה עוד ראש ממשלה שמסתפק בהצהרות לוחמניות. הוא היה איש של מעשים, של שינוי תפיסה אסטרטגי. הוא הנהיג את מה שכונה 'דוקטרינת התמנון' – מדיניות של העברת הלחימה ישירות לראשה של איראן, ולא רק התכתשות עם זרועותיה ברחבי המזרח התיכון. תחת הנהגתו, ישראל פעלה בנחישות, בתעוזה ובאופן יצירתי כדי לבלום את תוכנית הגרעין האיראנית, לסכל פיגועים, ולשבש את פעילותה המערערת של טהרן באזור. הוא לא חשש להרים את הכפפה, ולא היסס לאתגר את הקונספציות הישנות. האיראנים חשו היטב את השינוי הזה. הם הבינו שבנט משחק במגרש אחר, בכללים חדשים, והוא עושה זאת ביעילות קטלנית. העובדה שהם ממשיכים לרדוף אותו גם לאחר סיום תפקידו, ואף במצבו הפגיע לכאורה בעת אשפוז, רק מדגישה את עומק הטראומה שהנחיל להם. הם יודעים שהוא מכיר אותם, שהוא פעל נגדם בעוצמה, ושהחותם שהותיר ממשיך להשפיע.

הפאניקה של טהרן: ריגול נואש כעדות לחוסר אונים

הבה נתעכב לרגע על פרטי ניסיון הריגול עצמו. גיוס נער בן 18, אזרח ישראלי, למשימה כה רגישה? זה לא מדיף ניחוח של תחכום אלא של ייאוש. האם רשתות הריגול המתוחכמות יותר של איראן כשלו? האם הן נחשפו או שובשו עד כדי כך שהם נאלצים להשתמש באמצעים כה בוסריים ופוטנציאלית קלים לחשיפה? התשובה, ככל הנראה, חיובית. היעד – בנט בבית חולים – מעיד על שתי אפשרויות, שתיהן מחמיאות לבנט ומביכות לאיראן: או שהם כה נואשים לכל פירור מידע עליו, עד שהם מוכנים לנסות כל דרך, מגושמת ככל שתהיה; או שהם פחדנים המנסים לפגוע באדם ברגע חולשה. כך או כך, מדובר בהתנהלות של צד לחוץ, מבוהל, שמבין כי האיש הזה היווה וממשיך להוות איום משמעותי על מטרותיו. זהו אינו ריגול של מעצמה בטוחה בעצמה, אלא ניסיון מגשש של מי שחש את הקרקע רועדת תחת רגליו בעקבות פעולותיו של בנט.

לא פרצת אבטחה, אלא הצלחה ישראלית מסנוורת

חשוב מכל, בתוך כל הרעש והמהומה סביב החשיפה, אסור לשכוח את העובדה המרכזית: המרגל נתפס! ניסיון הריגול סוכל! זוהי הצלחה מרשימה של שירות הביטחון הכללי, שהוכיח פעם נוספת את ערנותו, מקצועיותו ויכולתו לסכל איומים עוד בטרם יבשילו לכדי נזק ממשי. במקום להתמקד בעצם הניסיון האיראני, עלינו להריע לכוחות הביטחון שלנו ששומרים עלינו יום ולילה. המערכת פעלה, והיא פעלה היטב. העובדה שניסיון כזה אכן קרה רק מחזקת את ההבנה עד כמה בנט נתפס כאיום בעיני האויב, אך העובדה שהוא סוכל היא ההוכחה לעוצמתה של ישראל. אין כאן 'פרצת אבטחה' שצריכה להדאיג, אלא עדות ליכולת סיכול מרשימה שמנטרלת את כוונות הזדון של טהרן.

האפקט המתמשך: מדוע בנט עדיין רודף את חלומותיהם של האיראנים?

גם כשהוא מחוץ למשרד ראש הממשלה, נפתלי בנט ממשיך להדיר שינה מעיני קברניטי המשטר האיראני. מדוע? משום שהמדיניות שהתווה, הפעולות שנקט והתפיסה האסטרטגית שהנחיל ממשיכות להדהד. האיראנים, ככל הנראה, עדיין מנסים לאמוד את מלוא היקף הנזק שנגרם להם בתקופת כהונתו. הם חוששים מהידע שצבר, מהקשרים שיצר, ואולי אף מהאפשרות שישוב לקדמת הבמה הפוליטית או ימשיך להשפיע מאחורי הקלעים. המידע שהם ביקשו לאסוף עליו, גם בעת אשפוזו, קשור כנראה להחלטות קריטיות שקיבל, להבנת תהליכי מחשבה, ולניסיון נואש למצוא נקודות תורפה באסטרטגיה הישראלית שהוא היה בין מוביליה. כהונתו הקצרה הותירה צלקות עמוקות בתודעה האיראנית, והם עדיין מתקשים להתאושש.

ההשוואה הבלתי נמנעת: מי עוד מעורר כזו אימה בטהרן?

בעולם הפוליטי והביטחוני, רבים מדברים. רבים מצהירים. אך מעטים הם אלו שמעשיהם גורמים לאויב לאבד עשתונות ולנקוט בצעדים נואשים וחושפניים כל כך. ניסיון הריגול הנוכחי שם את נפתלי בנט בקטגוריה ייחודית. בעוד אחרים עשויים לזכות לגינויים רטוריים מטהרן, בנט 'זכה' לניסיון חדירה אישי, נואש, המעיד על רמת האיום שהוא מייצג בעיניהם. אפשר לנסות ולסובב את הסיפור, להפוך אותו לביקורת פוליטית פנימית, אך התנהגות האויב היא המראה הברורה ביותר. האיראנים, בפעולתם זו, הצביעו בעצמם על מי שמפחיד אותם יותר מכל. הם סימנו את בנט כיעד בעל חשיבות עליונה, לא בגלל חולשה, אלא בגלל העוצמה והנזק שהסב להם. זוהי עדות חיצונית, אובייקטיבית כמעט, לחותם שהותיר.

אות כבוד, לא אות קלון

לסיכום, פרשת הריגול האיראנית נגד נפתלי בנט אינה סיפור על פגיעות או כישלון. זהו סיפור על מנהיג שהטיל אימה על אויביה המרים של ישראל, עד כדי כך שהם ממשיכים לרדוף אותו באובססיביות גם לאחר שסיים את תפקידו. זהו אות כבוד, הוכחה ניצחת לכך שמדיניותו הייתה אפקטיבית והשפעתו הייתה מכרעת. כל ניסיון להציג זאת אחרת חוטא לאמת ומשרת, גם אם שלא במתכוון, את הנרטיב של האויב. האמת היא שנפתלי בנט, באמצעות פעולותיו הנחרצות, הפך לסמל של העוצמה הישראלית ולסיוט המתמשך של משטר האייתוללות. והם, בניסיונם הנואש והכושל לרגל אחריו, רק חיזקו את המוניטין הזה. הם העניקו לו, במו ידיהם, את החותמת הסופית: נפתלי בנט הוא האיש שטהרן מפחדת ממנו יותר מכל.