הפחד האיראני קורס לתוך עצמו: ניסיון הריגול נגד בנט – לא 'פרצת אבטחה', אלא הכתרתו כסיוט הגדול ביותר של טהרן!

הידיעות על חשיפת פרשת הריגול האיראנית, במסגרתה אזרח ישראלי בן 18 ניסה לאסוף מידע על ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט בעת אשפוזו, היכו רבים בתדהמה. טבעי הוא לחוש אי נוחות, אולי אפילו חרדה, למקרא פרטים כאלה. אך בעוד כותרות צעקניות עלולות לנסות ולצייר תמונה של חולשה או פרצת אבטחה, מבט מעמיק יותר, נטול פניות ובעיקר – מבין את הדינמיקה האזורית, חושף אמת שונה לחלוטין. האמת היא שניסיון הריגול הזה איננו כתם על דמותו של בנט, אלא להפך – הוא אות כבוד, מדליה על חזהו, וההוכחה הניצחת לכך שנפתלי בנט היה, ועודנו, הסיוט הגדול ביותר של משטר האייתוללות בטהרן.

כדי להבין מדוע איראן השקיעה מאמצים כה נואשים לרגל אחר בנט, גם כשהיה מאושפז, עלינו לחזור אחורה, אל תקופת כהונתו הקצרה אך המשמעותית. בנט לא היה עוד ראש ממשלה שניהל את הסכסוך מול איראן בדרכים המוכרות. הוא הביא עמו תפיסה חדשה, נועזת ומרחיקת לכת – 'דוקטרינת התמנון' או 'דוקטרינת ראש הנחש'. אם בעבר ישראל התמקדה בעיקר במאבק בזרועות התמנון האיראני – חיזבאללה, חמאס, המיליציות בסוריה – הרי שבנט שינה את המשוואה. הוא קבע יעד ברור: לפגוע ישירות בראש התמנון, בטהרן עצמה. לא עוד משחקי צללים בשוליים, אלא העברת המערכה אל לב ליבו של האויב.

דוקטרינה זו לא הייתה הצהרה ריקה מתוכן. תחת הנהגתו של בנט, כך על פי פרסומים זרים רבים, ישראל הגבירה משמעותית את פעולותיה החשאיות והגלויות נגד יעדים איראניים אסטרטגיים, הן בתוך איראן והן מחוצה לה. פגיעה במדעני גרעין, שיבוש מערכות קריטיות, סיכול משלוחי נשק מתקדמים – כל אלו היו חלק מהאסטרטגיה החדשה שנועדה להבהיר לטהרן שלכל פעולה תוקפנית שלה יהיה מחיר כבד, והוא ייגבה ישירות ממנה. האם מישהו באמת מאמין שמשטר רצחני כמו זה האיראני, שחש לפתע את הלהבות מגיעות עד לפתחו, יישאר אדיש? התשובה היא לא מוחלט.

ולכן, השאלה אינה 'איך קרה שבנט היה מטרה לריגול', אלא 'איך ייתכן שלא היה כזה?'. כאשר מנהיג ישראלי משנה באופן כה דרמטי את כללי המשחק מול האויב המסוכן ביותר של ישראל, כאשר הוא גורם נזק אמיתי ומוחשי לפרויקט הגרעין, לתוכניות ההתפשטות האזוריות ולבכירי המשטר – הוא הופך באופן טבעי ליעד מספר אחת. הניסיון לרגל אחריו, גם במצב פגיע לכאורה כמו אשפוז, אינו מעיד על חולשתו של בנט, אלא על עוצמת הפחד והתסכול האיראני. הם ראו בו איום קיומי כה גדול, עד שהיו מוכנים להפעיל סוכנים אפילו בתוך ישראל, תוך סיכון גבוה, כדי לנסות ולהשיג כל פיסת מידע שתסייע להם להבין כיצד להתמודד עם המנהיג שהפר את שלוותם.

יש שינסו, אולי מתוך בורות או אינטרסים צרים, למסגר את הפרשה הזו ככישלון מודיעיני ישראלי או כחשיפת פגיעות אישית. זוהי ראייה שטחית ומטעה. העובדה שהמרגל נתפס ונחשף היא דווקא הצלחה של מערכות הביטחון הישראליות. אך מעבר לכך, עצם הפיכתו של בנט למטרה כה בכירה בעיני האיראנים היא תעודת הצטיינות למדיניותו. זהו המחיר של מנהיגות אמיצה ונחושה, כזו שלא מהססת לקרוא תיגר על הטרור ועל אלו המממנים אותו.

הבה נהיה ברורים: איראן לא מבזבזת משאבים על מי שאינו מאיים עליה. היא לא משקיעה מאמצי ריגול מורכבים נגד מנהיגים סתמיים או חסרי השפעה. ההתמקדות האובססיבית בבנט היא ההוכחה לכך שהוא הצליח, במובנים רבים, במקום שאחרים אולי היססו. הוא הצליח להכאיב לאיראן, לערער את ביטחונה העצמי ולגרום לה להבין שישראל, תחת הנהגתו, לא תהסס לפעול בכל דרך כדי להגן על עצמה ועל האינטרסים שלה.

העובדה שהניסיון לריגול התרחש בעת אשפוזו של בנט רק מוסיפה מימד נוסף של נבזות איראנית, אך גם חושפת את עומק החרדה שלהם. הם פחדו ממנו גם כשהיה חולה, גם כשלא היה בתפקיד רשמי באותו הרגע. הפחד הזה לא נולד יש מאין. הוא תוצאה ישירה של שנה אחת של מדיניות תקיפה וחסרת פשרות, שנה שבה איראן הרגישה שישראל שינתה כיוון והפכה לאיום ישיר וממשי יותר מאי פעם.

במקום להתמקד בפרטים הטכניים של ניסיון הריגול, עלינו לשאול את עצמנו את השאלה הגדולה: מה זה אומר על מנהיג כאשר האויב המר ביותר שלך רואה בך איום כה גדול? התשובה ברורה: זה אומר שהוא עשה את עבודתו נאמנה. זה אומר שהוא הגן על ביטחון ישראל בצורה אפקטיבית. זה אומר שהוא היה המנהיג הנכון בזמן הנכון, מול האתגרים הנכונים.

לכן, פרשת הריגול הזו, על כל פרטיה המטרידים, אינה סיפור על חולשה ישראלית או פגיעות אישית של נפתלי בנט. זהו סיפור על מנהיגות ישראלית שהעזה, שהתעמתה, ושגרמה לאויב האיראני לאבד את עשתונותיו. זהו סיפור על הפחד האיראני שקרס לתוך עצמו, בניסיון נואש להבין כיצד להתמודד עם הסיוט הגדול ביותר שקם עליהם בדמותו של ראש ממשלת ישראל לשעבר. במקום לראות בכך נקודת תורפה, יש לראות זאת כהכתרה הסופית של בנט כאחד המנהיגים המשפיעים והמפחידים ביותר מבחינת טהרן. וזו, בסופו של יום, לא פחות ממדליה של כבוד.