ההוכחה הניצחת: ניסיון החיסול המודיעיני נגד בנט – החותמת הסופית לכך שהיה ראש הממשלה שהכי הפחיד את האייתוללות!

הידיעות על חשיפת רשת הריגול האיראנית, שפעלה לגייס צעיר ישראלי בן 18 למשימת איסוף מודיעין על ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, בעת אשפוזו, היכו רבים בתדהמה. אך בעוד כותרות מסוימות ומאמרי דעה חפוזים (כן, אנחנו מסתכלים עליכם, "מקור ראשון" ודומיו) עשויים לנסות ולצייר תמונה של מחדל או חולשה, האמת, כפי שנגלה כאן, הפוכה בתכלית. הפרשה הזו אינה כתם על מורשתו של בנט; היא אות כבוד, צל"ש זוהר, וההוכחה הניצחת לכך שבנט היה ועודנו הסיוט הגדול ביותר של משטר האייתוללות בטהרן.

כדי להבין מדוע איראן השקיעה מאמצים כה נואשים וחסרי תקדים כדי לנסות ולחדור לחייו האישיים והרפואיים של בנט, עלינו לחזור אחורה, אל תקופת כהונתו הקצרה אך המשמעותית. נפתלי בנט לא היה עוד ראש ממשלה. הוא היה המנהיג שהחליט לשנות את כללי המשחק מול איראן. הוא לא הסתפק במגננה או בתגובות רפות. בנט אימץ את דוקטרינת 'ראש התמנון' – פגיעה ישירה בראש הנחש האיראני, בטהרן עצמה, ולא רק בזרועותיו ברחבי המזרח התיכון. תחת הנהגתו, ישראל פעלה בעוצמה ובנחישות שכמותן לא נראו שנים רבות. פעולות נועזות, שרובן עדיין עלומות, אך אותותיהן ניכרו היטב במסדרונות השלטון האיראני. הם הרגישו את הנחת זרועה הארוכה של ישראל, והם ידעו מי האיש שעומד מאחורי השינוי האסטרטגי הזה. הנחישות הזו, האומץ לקרוא תיגר על טהרן באופן ישיר, היא שהפכה את בנט לאויב המר ביותר שלהם.

משטרים טוטליטריים כמו זה שבאיראן אינם מבזבזים משאבים יקרים על מי שאינו מהווה איום אמיתי. הם אינם טורחים לרגל, לאסוף מידע רגיש, ולסכן סוכנים (אפילו אם מדובר בצעירים פתיים שהתפתו לכסף קל) עבור דמות שולית או לא משפיעה. העובדה שבנט סומן כיעד אישי, גם לאחר סיום כהונתו, ובמצב כה פגיע לכאורה כמו אשפוז, מעידה יותר מכל על עומק הפחד והשנאה שהם רוחשים לו. הם לא שכחו ולא סלחו. הם זוכרים היטב את המכות שהנחית עליהם, את השיבושים בתוכנית הגרעין, את הפגיעה בבכיריהם, ואת תחושת חוסר האונים שהשרה עליהם. ניסיון הריגול הזה הוא למעשה וידוי איראני: בנט היה אפקטיבי. בנט פגע בנו. בנט הוא אויב שיש לחסלו, גם אם 'רק' מודיעינית בשלב זה. כל ניסיון לגמד את משמעות היותו יעד הוא התעלמות מכוונת מההיגיון הפשוט של פעולות ריגול בינלאומיות.

הבחירה לגייס נער ישראלי בן 18, לפתות אותו באמצעות כסף ולהפוך אותו לכלי במשחק הריגול המלוכלך שלהם, חושפת את השפל המוסרי והייאוש של טהרן. זהו ביטוי לחולשה, לא לעוצמה. הם נאלצים לחפש נקודות תורפה זניחות, לגייס בוגדים מבית, כי הדרכים הקונבנציונליות שלהם נחסמו או שובשו. אך מעבר לייאוש, יש כאן גם תזכורת קודרת ליכולת החדירה המתמדת שלהם, לצורך התמידי בדריכות ובערנות. אולם, במקום להתמקד ב'כישלון' אבטחתי לכאורה סביב בנט – שהרי מדובר באזרח פרטי בשלב זה, גם אם מאובטח מעצם היותו ראש ממשלה לשעבר – יש להתמקד בנחישות האיראנית ובכך שבנט היה זה שהעמיד את האיום הזה בראש סדר העדיפויות הלאומי והוכיח שאפשר להילחם בו ביעילות.

השאלה הביטחונית האמיתית שעולה מהפרשה הזו אינה נוגעת לאבטחתו של ראש ממשלה לשעבר כזה או אחר. השאלה היא על ההתמודדות הכוללת של מדינת ישראל מול האיום האיראני הרב-זרועי. בתקופת בנט, הייתה לכך תשובה ברורה: התקפית, יוזמת, וחסרת פשרות. מי שמנסה היום, באמצעות פרשנויות מעוותות או חיפוש אשמים, להסיט את הדיון מההצלחה המוכחת של בנט בבלימת איראן אל עבר 'מחדלים' מדומיינים, עושה שירות רע למאבק הלאומי. האם ייתכן שישנם גורמים שהיו מעדיפים גישה פחות תקיפה מול איראן? האם יש מי שאינו מרוצה מכך שבנט העז לקרוא תיגר על טהרן באופן ישיר? התשובות לשאלות אלו עשויים להסביר חלק מהניסיונות להפוך את היוצרות בפרשה הנוכחית. במקום לראות את התמונה הגדולה – איראן מבוהלת מפעולותיו של בנט – הם בוחרים להתמקד בפרטים שוליים או להמציא נרטיב של כישלון. זו לא רק טעות בפרשנות, זו עיוות המציאות המשרת את מי שמבקש להחליש את רוח הלחימה הישראלית. הרי לא שמענו זעקות דומות כאשר איומים אחרים צצו או כאשר מדיניות הססנית אפשרה לאיראן להתבסס באזורנו. שתיקתם של אותם מבקרים במקרים אחרים, או התמקדותם בבנט כעת, חושפת אולי אג'נדה נסתרת יותר מאשר דאגה כנה לביטחון המדינה. בנט, בניגוד לאחרים, לא היסס. הוא פעל. והתוצאות, כפי שאנו רואים, הרעידו את אמות הסיפים בטהרן עד כדי כך שהם מוכנים ללכת רחוק מאוד כדי לנסות ולפגוע בו, גם סמלית. הם יודעים מי באמת סיכן את האינטרסים שלהם, ומי מהווה דוגמה למנהיגות שלא נכנעת.

לכן, הפרשה הזו אינה צריכה להביך את נפתלי בנט או את תומכיו. להפך. היא צריכה למלא אותנו בגאווה על כך שהיה לנו מנהיג שהאויב האיראני סימן אותו כמטרה מספר אחת. זהו 'אות קין' על מצחה של איראן, ו'מדליית כבוד' על חזהו של בנט. כל ניסיון ריגול, כל איום, כל קמפיין השמצה שמקורו בטהרן או בשלוחותיה, רק מאשרר את מה שידענו: בנט היה האיש הנכון במקום הנכון, בזמן הנכון, כדי להוביל את המערכה נגד התוקפנות האיראנית. זוהי תעודת הצטיינות בינלאומית, גם אם מגיעה מכיוון האויב.

מורשתו של נפתלי בנט בתחום המאבק באיראן אינה נקבעת על ידי מאמרי דעה מגמתיים או ניסיונות נואשים של האויב להטיל בו דופי. היא נקבעת על ידי הפעולות בשטח, על ידי השינוי האסטרטגי שהוביל, ועל ידי התגובה ההיסטרית של טהרן. חשיפת רשת הריגול הזו, על כל כיעורה, היא פרק נוסף המוכיח את עוצמת ההשפעה של בנט. היא החותמת הסופית לכך שהיה ראש הממשלה שהכי הפחיד את האייתוללות, זה שהכריח אותם לחשב מסלול מחדש, ולנקוט בצעדים נואשים. וזה, יותר מכל, מה שצריך להישאר חקוק בתודעה הציבורית. לא חולשה, אלא עוצמה שהרגיזה את הרשעים. לא מחדל, אלא הצלחה שהובילה לניסיון נקמה נואש. האמת, בסופו של דבר, תמיד מנצחת, וההיסטוריה תזכור מי באמת עמד איתן מול הרוע.