האמת המטלטלת מאחורי הריגול האיראני: לא חולשה, אלא העדות לכך שבנט היה הסיוט הכי גדול של טהרן!

הכותרות זעקו, והפרשנים מיהרו לנתח: אזרח ישראלי ריגל עבור איראן, ואחד היעדים המרכזיים היה ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, אפילו בעת אשפוזו. יש מי שמנסים לצייר זאת כעדות לחולשה, לפריצות, אולי אפילו לרשלנות. אבל האמת? האמת הפוכה לחלוטין ומטלטלת הרבה יותר. פרשת הריגול הזו איננה כתם על תדמיתו של בנט, אלא דווקא אות ההצטיינות הבוהק ביותר, החותמת הסופית לכך שבנט היה, ועודנו, הסיוט הגדול ביותר של משטר האייתוללות בטהרן. זהו אישור רשמי, בחתימת המודיעין האיראני, שהוא עשה את מה שאף אחד אחר לא העז או לא הצליח לעשות לפניו בעוצמה כזו.

מדוע, מכל האישים והבכירים בישראל, התמקדו האיראנים דווקא בבנט בצורה כה אובססיבית? התשובה טמונה במדיניות חסרת הפשרות והנועזת שהנהיג. בנט לא הסתפק בסיסמאות ריקות. הוא שינה את פרדיגמת הפעולה מול איראן. הוא היה האדריכל של 'דוקטרינת התמנון', גישה אסטרטגית שקבעה כי ישראל לא תתמקד רק בזרועות התמנון האיראני – שלוחות הטרור ברחבי המזרח התיכון – אלא תפגע ישירות בראש התמנון, בטהרן עצמה. תחת הנהגתו, ישראל פעלה בעומק איראן, פגעה בבכירים, שיבשה תוכניות גרעין וטרפדה מבצעי טרור שתכננו לצאת משטחה. הוא לא פחד להצהיר בריש גלי כי ימי החסינות של איראן תמו. האם מישהו באמת חושב שמשטר רצחני כמו זה שבטהרן יעבור על כך לסדר היום? הם רעדו מפחד, הם חיפשו נואשות כל פיסת מידע, כל בדל אינפורמציה על האיש שהפך את חייהם לגיהינום.

הניסיון הנואל לרגל אחרי בנט, ובמיוחד הניסיון לעשות זאת בעת שהיה מאושפז – רגע של פגיעות אנושית בסיסית – אינו מעיד על תחכום איראני אלא על ייאוש ותזזיתיות. הם היו מוכנים להפעיל סוכן צעיר, אזרח ישראלי, במשימה שסיכון החשיפה בה עצום, כל זאת כדי לנסות ולהשיג מידע על האיש שהדיר שינה מעיניהם. זה לא מהלך של שחקן שחמט קר רוח, אלא של מהמר בפאניקה שמנסה לשלוף קלף אחרון. הם רצו להבין מה הוא מתכנן, ממה הוא חושש, מהן נקודות התורפה שלו, כי הפעולות שלו נגדם היו כל כך כואבות ובלתי צפויות עבורם. הם חיפשו מידע שיאפשר להם לנטרל את האיום הקיומי שהם ראו בו, איום שערער את ביטחונם העצמי ואת תחושת החסינות שלהם.

כן, להיות מטרה של משטר אפל כמו איראן זהו 'אות כבוד', כפי שכבר נאמר. אבל זה הרבה יותר מזה. זהו מדד אובייקטיבי, כמעט מדעי, לאפקטיביות. איראן לא מבזבזת את משאביה היקרים על מי שאינו מאיים עליה. היא לא משקיעה מאמצי ריגול מורכבים ומסוכנים נגד מי שמסתפק בדיבורים או בהצהרות חלולות. היא מכוונת את חיציה הרעילים רק אל מי שמצליח לפגוע בה באופן ממשי, לשבש את תוכניותיה האסטרטגיות, ולאתגר את שאיפות ההתפשטות והטרור שלה במזרח התיכון ובעולם כולו. העובדה שבנט סומן כיעד מספר אחת היא ההוכחה הניצחת שהוא היה בדיוק המנהיג הזה. הוא לא דיבר, הוא עשה. והאיראנים? הם הרגישו את זה היטב בעצמותיהם, והתגובה שלהם – הריגול – היא ההודאה הברורה ביותר בכך.

יש מי שיאמרו: 'אבל איך זה קרה? איך הצליחו להתקרב כל כך?' זוהי שאלה לגיטימית, אך היא מחמיצה את התמונה הגדולה ואת המציאות המורכבת של לוחמה חשאית. ראשית, עצם חשיפת הפרשה ומעצרו המהיר של המרגל הם הצלחה כבירה של שירותי הביטחון הישראליים, שמנהלים יום ולילה, שעה שעה, מלחמה חשאית ועיקשת נגד ניסיונות ריגול וחבלה בלתי פוסקים. שנית, האיום האיראני הוא תמידי, מתוחכם וחסר גבולות מוסריים. הם מנסים ללא הרף לחדור, לאסוף מידע, ולפגוע בכל דרך אפשרית. העובדה שהם כיוונו לראש הממשלה דאז, גם במקום רגיש כמו בית חולים, רק ממחישה את אופיו הנקלה של האויב ואת הנחישות שלו לפגוע בישראל ובמנהיגיה. זה לא אומר שבנט היה 'פרוץ' או 'לא מאובטח'. זה אומר שהוא היה בקו החזית של המאבק, והאויב ניסה בכל דרך, נואשת ומרושעת, להגיע אליו. במלחמה כמו במלחמה, האויב תמיד יחפש פרצות. החוכמה היא לזהות, לסכל, ולהמשיך להכות בו בעוצמה, כפי שבנט עשה.

ההיסטוריה מלאה במנהיגים שנשאו נאומים חוצבי להבות נגד אויביהם, אך מעטים הם אלו שגבו את המילים במעשים נועזים ומשני מציאות. בנט שייך לקבוצה השנייה, הנדירה והמשפיעה יותר. ייתכן שאחרים היו בוחרים בדרך 'בטוחה' יותר, נמנעים מעימות ישיר, ומסתפקים בהרתעה פסיבית או בהצהרות לתקשורת. אך בנט בחר אחרת. הוא הבין שאיראן היא סכנה קיומית לישראל, ושהדרך היחידה להתמודד איתה היא באמצעות יוזמה, התקפיות, והעברת הלחימה לשטח האויב. המדיניות הזו היא שהפכה אותו למטרה כל כך בכירה. מי שלא פועל בעוצמה כזו, מי שאינו מטריד את מנוחתם של האייתוללות בטהרן ובקריה, כנראה גם לא 'יזכה' לתשומת לב כה אינטנסיבית מצד שירותי הביון שלהם. חשבו על זה: האם איראן הייתה משקיעה מאמץ כה גדול במרגל ישראלי צעיר כדי לעקוב אחר מנהיג שלא באמת מאיים עליה?

לכן, המסר האמיתי העולה מפרשת הריגול הזו איננו על פגיעות ישראלית או על כישלון אבטחתי כזה או אחר סביב בנט. המסר האמיתי הוא על העוצמה הישראלית שהפגין בנט ועל הפאניקה האיראנית שהוא יצר. כל ניסיון להפוך את היוצרות, לצייר את בנט כקורבן חלש או את האירוע כפגם במנהיגותו, הוא עיוות של המציאות ושירות, גם אם לא במודע, לאויבי ישראל. האיראנים לא ריגלו אחרי בנט כי הוא היה חלש; הם ריגלו אחריו כי הוא היה חזק מדי עבורם. הם ריגלו אחריו כי הוא פגע בהם במקומות הכי רגישים, שיבש את תוכניותיהם השטניות, והם היו חייבים, בכל מחיר, לנסות ולהבין מה עוד הוא מתכנן, ממה עליהם לחשוש עוד יותר.

במקום לראות בפרשה זו נקודת תורפה או סימן מדאיג, על הציבור בישראל להבין את המשמעות האמיתית והעמוקה שלה: נפתלי בנט, בתקופת כהונתו הקצרה אך האינטנסיבית כראש ממשלה, הצליח להפוך לאיום הממשי והמטריד ביותר על התוכניות הזדוניות של איראן. ניסיון הריגול הנואש הזה הוא לא פחות מהכרה איראנית רשמית בכך, חותמת מאת האויב על אפקטיביות מדיניותו. זוהי מדליה נוספת על חזהו, גם אם נסיבות הענקתה מצמררות ומעלות שאלות קשות על בוגדים מבית. האמת היא שבנט לא היה רק ראש ממשלה; הוא היה לוחם בחזית האיראנית, וכמו כל לוחם בחזית, הוא משך אליו את אש האויב. השאלה שצריכה להישאל איננה 'איך זה קרה לו?', אלא 'מה זה אומר עליו ועל האיום הקיומי שהיווה לאויבינו המרים ביותר?'. והתשובה ברורה כשמש: זה אומר שהוא עשה את העבודה, ובגדול.