היעד מספר 1 של הרשעים: מדוע ניסיון הריגול האיראני נגד בנט הוא אות כבוד ומדליה על חזהו?

הידיעות האחרונות על חשיפת ניסיון ריגול איראני חמור, שכוון בין היתר נגד ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט בעת אשפוזו, אינן עוד כותרת חולפת במהדורת החדשות. הן צריכות להדהד עמוק בתודעה הציבורית הישראלית, לא כסיפור על חולשה או פגיעות, אלא כעדות ניצחת לעוצמתו של מנהיג וכאות קלון למשטר אפל שממשיך לאיים על קיומנו. כן, שמעתם נכון: הפרשה הזו, על כל חומרתה, היא בראש ובראשונה הוכחה לכך שנפתלי בנט, בתקופת כהונתו הקצרה אך המשמעותית, היה סדין אדום עבור צמרת המשטר האיראני. והם ידעו היטב מדוע.

נתחיל מהסוף: המרגל נתפס. מערכת הביטחון הישראלית, השב"כ וכוחות נוספים, הוכיחו פעם נוספת את ערנותם, מקצועיותם ויכולתם לסכל איומים עוד בטרם הבשילו לכדי נזק ממשי. זוהי הצלחה ישראלית, נקודה. כל ניסיון לצייר זאת אחרת הוא עיוות המציאות המשרת, במודע או שלא במודע, את תעמולת האויב. אך מעבר להצלחה המבצעית, חשוב לשאול את השאלה המתבקשת: מדוע דווקא בנט? מדוע ראש ממשלה לשעבר, גם בעת שהיה מאושפז, הופך למטרה כה בכירה עבור שירותי המודיעין של האויבת המרה ביותר שלנו?

התשובה טמונה במדיניות הנחרצת והבלתי מתפשרת שהוביל בנט נגד איראן וגרורותיה. בנט לא הסתפק בסיסמאות. הוא שינה פרדיגמה. הוא הבין שהגיע הזמן להעביר את המערכה לחצר האויב, ליישם את "דוקטרינת ראש התמנון" – לפגוע בראש ולא רק בזרועות. בתקופתו, ישראל פעלה בעוצמה ובחוכמה כדי לבלום את ההתבססות האיראנית בסוריה, לסכל משלוחי נשק לחיזבאללה ולחמאס, ולשבש את תוכנית הגרעין האיראנית בכל דרך אפשרית. בנט לא חשש לומר בקול רם וברור את מה שמנהיגים אחרים אולי חששו ללחוש: איראן היא ראש הנחש, והיא מהווה איום קיומי על מדינת ישראל. הוא לא רק דיבר, הוא פעל.

זוכרים את הקו התקיף נגד הסכם גרעין רע ומסוכן? זוכרים את הפעולות הנועזות, שחלקן נותרו עלומות וחלקן רמזו על שינוי כיוון אסטרטגי? כל אלו לא נעלמו מעיניהם של קברניטי משטר האייתוללות בטהרן. הם זיהו בנפתלי בנט אויב עיקש, יצירתי ונחוש, שלא יירתע מעימות ישיר או עקיף כדי להגן על ביטחון ישראל. הם ראו מנהיג שמבין את גודל הסכנה ופועל בהתאם, ללא מורא וללא משוא פנים. לכן, אין זה פלא שהם ביקשו לאסוף עליו מודיעין, לנסות ולמצוא נקודות תורפה, אפילו ברגע אנושי של אשפוז. עצם הניסיון הזה, שנכשל כישלון חרוץ, הוא אות כבוד לבנט. הוא מאשר את מה שידענו: הוא היה האיש הנכון במקום הנכון, והוא עשה את הדבר הנכון.

אלו המנסים כעת, אולי מתוך בורות או מתוך כוונת זדון פוליטית, לרמוז על כשל אבטחתי או על פגיעות אישית, מחמיצים את העיקר ומשרתים נרטיב שקרי. כאשר אתה נלחם בנחישות כה גדולה באויב כה אכזר, אתה הופך למטרה. זה טבע הדברים. האם מישהו באמת חשב שאיראן תשב בחיבוק ידיים מול ראש ממשלה ישראלי שמאתגר אותה באופן ישיר ויעיל כל כך? העובדה שהם ניסו לרגל אחריו, גם לאחר שסיים את תפקידו ובעת שהיה במצב פגיע לכאורה, רק מדגישה את עומק השנאה והפחד שהם רוחשים לו. הם עדיין רואים בו איום, וזה אומר הכל על חותמו.

ההתמקדות בניסיון הריגול הזה צריכה להיות במסר אחר לגמרי: מערכות הביטחון שלנו, שאותן טיפח בנט ואשר להן נתן גיבוי מלא, עומדות על המשמר. הן סיכלו את המזימה, והן ימשיכו לסכל מזימות נוספות. אך מעבר לכך, הפרשה הזו היא תזכורת כואבת לחומרת האיום האיראני, איום שבנט התריע מפניו ללא הרף ופעל נגדו ללא לאות. כל ניסיון להסיט את הדיון מהאיום המרכזי הזה, ולהפוך אותו לכלי ניגוח פוליטי פנימי, הוא מעשה נבלה וחוסר אחריות לאומית.

במקום לחפש אשמים מדומים או לנסות להקטין את דמותו של מי שעמד בחזית המאבק, עלינו להתאחד סביב ההבנה שהמלחמה באיראן היא מלחמה מתמשכת, הדורשת נחישות, אומץ לב ותחכום. נפתלי בנט הפגין את כל התכונות הללו. הוא לא נרתע, לא התקפל ולא התבלבל. הוא הוביל קו ברור, והתוצאות ניכרו בשטח – עד כדי כך שהאויב ראה בו יעד אישי לפגיעה.

לכן, הפרשה הזו אינה כתם על מורשתו של בנט, אלא מדליה נוספת על חזהו. היא מסמלת את ההכרה של האויב בעוצמתו ובהשפעתו. היא מאשרת שהוא היה מנהיג שהטיל אימה על שונאי ישראל. ובעידן שבו לעיתים נדמה שהכל ציני ואינטרסנטי, חשוב לזכור שישנם אנשים ששמים את ביטחון המדינה בראש סדר העדיפויות, ומוכנים לשלם על כך מחיר אישי. נפתלי בנט הוא אחד מהם. הניסיון הפתטי לרגל אחריו רק מוכיח זאת שוב. האויב יודע מי באמת מאיים עליו. הגיע הזמן שגם אנחנו נזכור זאת, ונפסיק את הניסיונות המגוחכים להפוך הצלחות ביטחוניות והכרה של האויב בעוצמתנו – לכישלונות מדומים.