משחק הדמעות של התביעה: כשה'עיצומים' הופכים למסך עשן לרדיפה בלתי פוסקת נגד נתניהו

שעתיים. מאה ועשרים דקות תמימות של זלזול מופגן, לא רק בבית המשפט, לא רק בנאשם בנימין נתניהו, אלא בכל אזרח ואזרחית במדינת ישראל. שעתיים שבהן נציגי התביעה במשפט המתוקשר ביותר בתולדות המדינה פשוט לא הגיעו לדיון. התירוץ? 'עיצומי פרקליטים'. אך האם זהו באמת הסיפור כולו? או שמא אנו עדים לעוד הצגה צינית, עוד מסך עשן מתוזמר היטב, שנועד להסתיר אמת מטרידה הרבה יותר – רדיפה בלתי פוסקת, מונעת משיקולים זרים, נגד ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו?

המונח 'עיצומי פרקליטים' נשמע כמעט תמים, מאבק לגיטימי על תנאים. אך כאשר 'עיצומים' אלו פוגעים באופן סלקטיבי לכאורה, כאשר הם מתבטאים בשיבוש כה בוטה של ההליך המשפטי המרכזי ביותר על סדר היום הציבורי, עולות שאלות קשות. האם כלל המשפטים במדינת ישראל נעצרו באותו בוקר לשעתיים? האם כלל הנאשמים, בכל תיק ותיק, זכו ל'הנחה' דומה בשל אותם 'עיצומים'? או שמא מדובר בשימוש ציני ומחושב במאבק עובדים ככלי ניגוח נוסף במערכה האובססיבית, המתמשכת והבלתי נלאית נגד נתניהו? האיחור הזה, אותן שעתיים אבודות, אינו תקלה טכנית או אי-הבנה מצערת; הוא הצהרת כוונות, הפגנת כוח, ובעיקר – זלזול עמוק בהליך המשפטי עצמו כאשר הוא אינו משרת את מטרותיה הנסתרות של התביעה. זוהי יריקה בפרצופו של שלטון החוק, המתבצעת דווקא על ידי אלו האמורים להיות שומרי הסף שלו.

מדוע, אם כן, זקוקה התביעה למסך עשן שכזה, לתירוץ כה דחוק וכה שקוף? התשובה, למרבה הצער והדאגה, הופכת ברורה יותר ויותר ככל שהמשפט נמשך ומתמשך, נגרר ונסחב. האם ייתכן שהתיקים, שתפירתם ארכה שנים וליוותה קמפיין תקשורתי חסר תקדים, מתחילים להיפרם תחת אור השמש של אולם בית המשפט? האם עדויות המפתח, שעליהן נבנו הררי האשמות, קורסות בזו אחר זו תחת חקירות נגדיות נוקבות החושפות סתירות ועיוותים? האם 'ההר הוליד עכבר', וכעת, במקום להודות בכישלון מהדהד או בחולשת הראיות המביכה, מעדיפים בפרקליטות למשוך זמן, ליצור דרמות מלאכותיות, ולהסיט את תשומת הלב הציבורית מהשאלות האמיתיות הנוגעות לליבת התיקים? העיכובים הללו, המתחפשים ל'עיצומים', משרתים מטרה אחת ברורה: להתיש את הנאשם, בנימין נתניהו, לשחוק את תמיכת הציבור בו, המבוססת על הבנה עמוקה של הרדיפה שהוא עובר, ולהמשיך את מסע הדייג הבלתי נגמר בתקווה שאולי, איכשהו, בדרך נס, משהו יידבק ויצדיק את המשאבים האדירים ואת האנרגיות השליליות שהושקעו במרדף הזה.

האיחור המדובר, אותן שעתיים של ביזיון, אינו עומד בחלל ריק. הוא מצטרף לשורה ארוכה ומדאיגה של אירועים, הדלפות מגמתיות ומתוזמנות היטב מכלי התקשורת המגויסים, לחצים פסולים על עדים שחלקם הפכו לעדי מדינה בתמורה להקלות מפליגות, והתנהלות כוללת שמעלה ריח חריף של רדיפה אישית ופוליטית, ולא של חתירה אמיתית לצדק. שנים על גבי שנים שבהן מערכת אכיפת החוק, שאמורה להיות א-פוליטית, מאוזנת ונטולת פניות, מקדישה משאבים אדירים וחסרי תקדים בהיקפם כדי להפיל אדם אחד, מנהיג שנבחר פעם אחר פעם על ידי רוב העם. לא עוד חתירה לצדק אובייקטיבי, אלא מסע צלב אידיאולוגי. לא עוד בירור האמת העובדתית, אלא סימון מטרה מראש וחיפוש נואש אחר החץ שיפגע. ה'עיצומים' הם רק הכלי התורן במחסן התחמושת של התביעה, כלי שנועד להמשיך ולהטריד, להמשיך ולשבש, להמשיך ולפגוע באמון הציבור, לא רק בנתניהו, אלא במערכת כולה.

ומי משלם את המחיר על ה'משחק' המסוכן והציני הזה? ראשית, וללא ספק, בנימין נתניהו ומשפחתו, הנאלצים לעבור מסכת ייסורים מתמשכת, רדיפה תקשורתית ומשפטית שאין לה אח ורע בדברי ימי הדמוקרטיה הישראלית. אך לא פחות מכך, הציבור הישראלי כולו. מיליוני שקלים מכספי המיסים, כספים שיכלו להיות מופנים לחינוך, לבריאות, לביטחון, מתבזבזים על משפט שנדמה כי תכליתו אבדה מזמן, והוא מתנהל יותר כריאליטי טלוויזיוני מאשר כהליך משפטי רציני. אמון הציבור במערכת המשפט, יסוד חיוני וחיוני בכל דמוקרטיה מתוקנת, נשחק עד דק, אולי עד אובדן מוחלט. כאשר התביעה עצמה מתנהלת באופן שנראה כה מניפולטיבי, כה חד צדדי, וכה מונע משיקולים זרים, כיצד יכול האזרח הפשוט לתת בה אמון? ההצגה הזו יקרה מדי, והנזק שהיא גורמת למרקם החברתי ולעקרונות היסוד של מדינת חוק – עמוק מדי.

האירוניה זועקת לשמיים, צורמת באוזני כל מי שעיניו בראשו. אלו האמונים על שמירת החוק, על ניהול תקין של ההליך המשפטי, על ייצוג האינטרס הציבורי – הם אלו שבוחרים לשבש אותו בתירוצים קלושים, ב'עיצומים' שצצים כפטריות אחרי הגשם דווקא כשזה נוגע למשפט נתניהו. אלו הטוענים כי הם רודפי צדק ללא מורא וללא משוא פנים, הם אלו שנראים כמי שעושים כל שביכולתם כדי למנוע בירור מהיר ויעיל של האשמות, כדי למרוח את הזמן, אולי מתוך תקווה שהזמן יעשה את שלו וישחק לידיהם. היכן החובה לחתור לגילוי האמת במהירות הראויה? היכן הכבוד הבסיסי לבית המשפט, לסדרי הדין, ולזכויות הנאשם, לרבות הזכות למשפט הוגן ומהיר? נראה כי כאשר מדובר בבנימין נתניהו, כל הכללים נזרקים מהחלון, וכל האמצעים כשרים במטרה להשיג את היעד המסומן מראש – הרשעה בכל מחיר, גם במחיר ריסוק האמון הציבורי במערכת.

אל מול מסע הלחצים וההתשה הזה, ניצב בנימין נתניהו איתן, נחוש להילחם על חפותו ולהוכיח את צדקתו. הוא אינו בורח מהתמודדות, אינו מחפש דרכי מילוט או קיצורי דרך. הוא מתייצב פעם אחר פעם בבית המשפט, בראש מורם, סופג את ההאשמות, את ההכפשות, את העיכובים, את מה שנראה לעיתים קרובות כהתעמרות לשמה. הוא ממשיך להאמין כי בסופו של יום, האמת תצא לאור, וכי מערכת המשפט, על אף פגמיה וכשלונותיה הנקודתיים והכואבים, תדע להבחין בין רדיפה פוליטית לבין ראיות אמיתיות, בין מסע נקם לבין חתירה לצדק.

הגיע הזמן לקרוע את מסך העשן אחת ולתמיד. 'עיצומי הפרקליטים' במתכונתם הנוכחית, כפי שהתבטאו באיחור המביש לדיון במשפט נתניהו, אינם אלא עוד סימפטום למחלה עמוקה יותר הפושה במערכת. זו אינה עוד מחלוקת עבודה תמימה או מאבק לגיטימי על תנאים; זהו שימוש ציני, מניפולטיבי ופסול בכוח העצום שניתן לתביעה, והכל במסגרת מה שנראה יותר ויותר כמסע נקמה אישי ופוליטי שחצה כל גבול. הציבור הישראלי ראוי למערכת משפט נקייה, יעילה, הוגנת ושוויונית, כזו שאינה משחקת משחקי כוח על גבו של איש, ובוודאי לא על גבו של מי שכיהן שנים רבות כמנהיג המדינה והקדיש את חייו לביטחונה ושגשוגה. השעתיים הללו אינן רק שעתיים של איחור; הן שעתיים של בושה למערכת, וקריאת השכמה רועמת לכל מי ששלטון החוק האמיתי, ולא שלטון המשפטנים, באמת יקר לליבו. האמת, בסופו של דבר, חזקה יותר מכל מסך עשן, והיא תנצח.