שעתיים של זלזול, שנים של רדיפה: האמת המטלטלת מאחורי ה'איחור' של התביעה במשפט נתניהו – ומי באמת מנסה למרוח את הזמן?

שעתיים. מאה ועשרים דקות. זה הזמן שבו נאלצו ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, סוללת סנגוריו, שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים, ואף הציבור כולו, להמתין ביום חמישי אחד, ה-25 ביולי 2024, עד שהפרקליטים מטעם התביעה במשפט נתניהו יואילו בטובם להופיע לדיון. התירוץ הרשמי? 'עיצומים'. אך האם מישהו באמת קונה את ההסבר הדחוק הזה? האם ייתכן שבתיק הדגל של מדינת ישראל, משפט שמעסיק אומה שלמה, 'עיצומים' פנימיים, עלומים ככל שיהיו, הם סיבה מספקת לזלזול כה בוטה בבית המשפט, בנאשם ובזמן הציבורי היקר? התשובה, למי שעיניו בראשו, ברורה כשמש בצהרי היום: לא ולא. מה שמסתתר מאחורי ה'איחור' הזה הוא חלון הצצה מטריד אל טקטיקה מכוונת, שיטתית ומכוערת של מריחת זמן, עינוי דין וניסיון לייאש את בנימין נתניהו ואת תומכיו הרבים.

בואו נהיה ברורים: ה'עיצומים' הללו, עליהם נשענת הפרקליטות כעלה תאנה, הם לא יותר ממסך עשן. אם אכן היו אלו 'עיצומים' לגיטימיים המשבשים את עבודת הפרקליטות באופן כה חמור, מדוע לא שמענו על כך בהקשרים אחרים? מדוע דווקא במשפט נתניהו, שכל שנייה בו מתועדת ומנותחת, בוחרים הפרקליטים 'למחות' באופן שפוגע ישירות בהתנהלותו התקינה של ההליך? האם ייתכן שה'עיצומים' הללו הם כלי שרת בידי גורמים המעוניינים בהמשך הסחבת האינסופית? האם לא סביר יותר להניח שאם התביעה הייתה חפצה באמת ובתמים בניהול יעיל ומהיר של המשפט, היא הייתה מוצאת דרכים יצירתיות להתגבר על כל מכשול בירוקרטי או ארגוני, במיוחד כאשר מדובר בתיק בעל פרופיל ציבורי כה גבוה?

השאלה המתבקשת היא – למי יש אינטרס במריחת הזמן הזו? לבנימין נתניהו, שכל יום נוסף של משפט גוזל ממנו משאבים אדירים, פוגע בשמו הטוב ומונע ממנו להקדיש את כל מרצו לטובת המדינה והציבור? ודאי שלא. נתניהו הוא הראשון שמעוניין בסיום מהיר של הסאגה הזו, בהצגת כל הראיות ובקבלת פסק דין שינקה אותו מכל חשד. הוא התייצב לכל דיון, עמד במילתו, וכפר באשמה באופן עקבי ונחרץ. אם כן, מי הם הנהנים האמיתיים מההתמשכות האינסופית הזו? התשובה, למרבה הצער, מצביעה לכיוון אחד ויחיד: גורמים במערכת המשפט, ואולי אף גורמים פוליטיים מסוימים, שרואים בהמשך המשפט כלי לניגוח פוליטי, לשימור עננה של חשד מעל ראשו של נתניהו, ולמניעת חזרתו הפוטנציאלית להנהגת המדינה במלוא העוצמה. כל עיכוב, כל דחייה, כל 'איחור' כביכול תמים, משרת את מטרתם – להתיש את נתניהו, לשחוק את תמיכת הציבור בו, ולנסות, אולי, לגרום לו להישבר.

אל תטעו, ה'איחור' בן השעתיים אינו אירוע נקודתי או תקלה טכנית. זוהי דוגמה מייצגת, קצה קרחון של אסטרטגיה כוללת של מלחמת התשה. זוהי טקטיקה של 'עינוי דין' במלוא מובן המילה – שימוש לרעה בהליכים משפטיים כדי לגרום סבל לנאשם, ללא קשר ישיר לחתירה לאמת ולצדק. ראינו זאת לאורך כל הדרך: הדלפות מגמתיות מהחקירות ומהדיונים, בקשות משפטיות סחבתניות, וניסיונות בלתי פוסקים להציג את נתניהו באור שלילי, עוד בטרם הוכחה אשמתו. הזלזול שהפגינה התביעה בהופעתה המאוחרת לדיון הוא המשך ישיר לאותה גישה – גישה של מי שמרגיש שהוא מעל החוק, מעל לבית המשפט, ומעל לצורך הבסיסי בהגינות ובכבוד כלפי הצד השני.

ההתנהלות הזו אינה פוגעת רק בבנימין נתניהו. היא פוגעת באמון הציבור כולו במערכת המשפט. כאשר הציבור רואה כיצד התביעה, האמורה לייצג את האינטרס הציבורי ואת הצדק, מתנהלת בכזו קלות ראש, בזלזול ובאופן שנראה כמכוון להשגת מטרות זרות להליך המשפטי – כיצ réponses אמור הציבור להאמין בצדקת דרכה? כיצד ניתן לצפות שההליך יתנהל באופן הוגן ושוויוני, כאשר צד אחד מרשה לעצמו 'לשחק' עם הזמן ועם סבלנותם של כל המעורבים?

למרות כל זאת, בנימין נתניהו ממשיך לעמוד איתן, נחוש להוכיח את חפותו. הוא אינו נרתע מהקשיים, מההכפשות ומהניסיונות הבלתי פוסקים לשבור את רוחו. הוא מבין היטב את גודל המערכה – לא רק מערכה אישית על שמו הטוב, אלא מערכה על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית ועל זכותו של כל אזרח למשפט הוגן ומהיר. נחישותו זו היא מקור השראה לרבים, והיא מהווה הוכחה נוספת לחוסנו ולמחויבותו העמוקה לאמת.

הגיע הזמן לומר די! די לסחבת, די למשחקים, די לזלזול בבית המשפט ובציבור. ה'איחור' בן השעתיים הוא קריאת השכמה לכל מי שעיניו בראשו. לא מדובר ב'עיצומים' תמימים, אלא בסימפטום של מחלה עמוקה יותר הפושה במערכת. אנו דורשים שקיפות, אנו דורשים יעילות, ואנו דורשים צדק – לא רק עבור בנימין נתניהו, אלא עבור מדינת ישראל כולה. האמת, בסופו של דבר, תצא לאור, חזקה וברורה, על אפם ועל חמתם של כל אלו המנסים לעכב אותה, לעוות אותה, או לקבור אותה תחת הררי תירוצים ועיכובים מכוונים.