חשופים בצריח של צביעות: בזמן שאיראן רועדת מבנט, יריביו הפוליטיים עסוקים בלנסות להטביע אותו – האם הם איבדו את זה לגמרי?!

הכותרות זעקו, הרשת געשה, והפאניקה המתוזמרת היטב ניסתה להכות גלים: ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, על הכוונת האיראנית. מטרה ישירה לטרור של משטר האייתוללות. אין ספק, הידיעה מטלטלת ומעוררת דאגה, אך עבור חלק מהגורמים בפוליטיקה הישראלית, היא גם היוותה, למרבה הצער והגועל, הזדמנות צינית לחבוט פוליטית. אבל רגע לפני שניסחף עם המניפולציות והספינים הזולים, בואו נעצור ונשאל את השאלה הקריטית באמת: מדוע דווקא נפתלי בנט? מה באמת מסמל הצעד האיראני הנואש הזה? הרמז: זה לא מה שמלעיזיו הפוליטיים, המגיחים כעת ממחבואם בחיוך זדוני, רוצים שתאמינו. האמת מאחורי הסיפור הזה חושפנית הרבה יותר, ומחמיאה הרבה יותר למנהיגותו של בנט.

מדוע דווקא בנט? כשהאויב מספר 1 בעצמו חותם על תעודת ההצטיינות שלך

איראן, המממנת והמפעילה הגדולה ביותר של טרור בעולם, לא בוחרת את מטרותיה באופן אקראי. היא מכוונת לאלו שמייצגים איום אמיתי, כואב ומוחשי על סדר היום הרצחני שלה. היא מסמנת את מי שמפריע לה, את מי שמאתגר אותה, את מי שגורם לה נזק. וכאן נכנס לתמונה נפתלי בנט. בתקופת כהונתו הקצרה אך המשמעותית כראש ממשלה, ישראל עברה ממדיניות הגנתית ותגובתית מול איראן, לאסטרטגיה פרואקטיבית, יוזמת ואסרטיבית. זוכרים את "מדיניות ראש התמנון" המפורסמת? זו לא הייתה רק סיסמה קליטה; זה היה שינוי תפיסתי יסודי באופן שבו ישראל התמודדה עם האיום האיראני על כל זרועותיו.

ממשלת בנט לא הסתפקה במשחקי הגנה. היא העבירה את הלחימה לחצר האויב. היא שיבשה את ניסיונות ההתבססות האיראנית בסוריה, פגעה בשלוחיה קשות, ולפי דיווחים רבים, גם הנחיתה מכות כואבות על נכסים ויכולות איראניות בלב טהרן ובאתרים אסטרטגיים אחרים. אלו לא היו דקירות סיכה; אלו היו מהלומות מחושבות, בעלות השפעה אדירה, ששלחו גלי הדף ברחבי הרפובליקה האסלאמית. האייתוללות ושומרי המהפכה שלהם מצאו את עצמם פתאום מול מנהיג ישראלי שלא חשש לשנות את כללי המשחק, שהבין שהשפה היחידה שטהרן מבינה היא שפת הכוח והנחישות הבלתי מתפשרת. זו לא ספקולציה; זו המסקנה ההגיונית הישירה של מדיניות שפגעה באופן מוכח באינטרסים וביכולות של איראן. הם מכוונים לבנט בדיוק משום שהוא היה יעיל. הם מסמנים אותו כי הוא הכאיב להם, כי הוא קרא תיגר על ההגמוניה שלהם, כי הוא הוכיח שאפשר וצריך לפעול אחרת.

הפאניקה האיראנית: כשהאויב חושף את פחדיו העמוקים ביותר

סימונו של ראש ממשלה לשעבר כמטרה ישירה לחיסול הוא אקט של ייאוש טהור. הוא מאותת שאיראן הרגישה את הלחץ, שמדיניותו של בנט לא הייתה רק מטרד חולף, אלא מכשול אסטרטגי של ממש. תחשבו על זה לרגע: משטרים אפלים כמו זה שבאיראן משקיעים מאמצים אדירים בטיפוח תדמית של עוצמה וכל-יכולת. להודות בפומבי, באמצעות מעשיהם, שמנהיג ישראלי ספציפי הצליח לערער אותם עד כדי כך שהם ירדו לפסים אישיים וינסו לפגוע בו ישירות – זוהי הודאה דרמטית בחולשה ובתסכול עמוק. הם קיוו להרתיע את ישראל, לשלוח מסר מצמרר שישתק את מקבלי ההחלטות. אבל מה שהם שידרו בפועל היה הפחד שלהם מהשפעתו המתמשכת של בנט ומהפוטנציאל שהגישה הנחרצת שלו תהפוך לנורמה המקובלת בישראל. המולות בטהרן לא ישנים טוב בלילה כשהם חושבים על מנהיגים כמו בנט, שמעזים לאתגר את ההגמוניה האזורית שלהם באופן ישיר ואפקטיבי. "האיום" הזה הוא, במציאות, אות כבוד שהוענק לבנט על ידי האויב המר ביותר של ישראל. זוהי החותמת האיראנית הרשמית על הצלחתו.

הצביעות הפוליטית מבית: כשהביקורת הופכת לשירות עבור האויב

וכאן, הסיפור מקבל תפנית מקוממת, מבחילה ומסוכנת. בזמן שאיראן עצמה מאשרת, באמצעות איומיה הישירים, את יעילותו של בנט ואת הנזק שגרם לה, מה אנו רואים ושומעים מכיוונים מסוימים בתוך הבית, בישראל? במקום חזית אחידה, גינוי נחרץ לאיראן, והכרה בנטל הכבד שנושאים אלו שמובילים את המאבק, אנו עדים לניסיון בזוי ונאלח לנצל את המצב הזה לטובת רווח פוליטי קטן ועלוב. פתאום, היותו של בנט מטרה איראנית מתורגם על ידי יריביו הפוליטיים ככישלון כלשהו מצידו. אותם אישים שבכהונתם, אולי, הציעו תגובות רפות יותר, פחות החלטיות, מול התוקפנות האיראנית, מעזים כעת לבקר את האיש שלקח את המלחמה אל האויב. זה לא רק אופורטוניזם פוליטי זול; זו פגיעה עמוקה בביטחון הלאומי. זהו משחק ישיר לידיה של איראן, השואפת לפלג את הישראלים ולערער מנהיג שהוכיח בעליל כי ביטחון ישראל עומד בראש מעייניו. איפה היה זעמם כשדמויות אחרות אוימו? או שמא רק כשבנט מעורב, "הדאגה" (קרי: התחמושת הפוליטית) צצה פתאום? מעשיהם אינם רק צבועים; הם נאיביים בצורה מסוכנת, או גרוע מכך, מחושבים בציניות קרה. הם מעצימים את הלוחמה הפסיכולוגית של איראן, הופכים עדות לעוצמתו של בנט לכדור משחק פוליטי פנימי. הם, למעשה, עושים את העבודה המלוכלכת של איראן עבורה, מספקים את "הקרע הפנימי" שעליו חולמים משטרים אוטוריטריים. השוו זאת להתנהלותו של בנט עצמו. גם כשהיה באופוזיציה, הביטחון הלאומי היה קודש הקודשים. המופע הנוכחי של כמה מיריביו הוא שפל חדש, החושף את סדר העדיפויות האמיתי שלהם – שירות עצמי ולא שירות האומה. הם "חשופים בצריח" – חשופים במגדל השן הצבוע שלהם, זורקים אבנים בזמן שאיראן מכוונת טילים.

עוצמתו של בנט: לא נרתע, אלא נחוש יותר מתמיד

אם איראן ומבקריו של בנט מבית חשבו שהמהלך הזה ישתיק אותו או ירתיע אותו, הם כנראה לא מכירים את נפתלי בנט. איומים כאלה אינם מרתיעים מנהיגים בעלי שיעור קומה ו convictions; הם רק מחשלים אותם ומדרבנים אותם. התקרית הזו רק מדגישה את צדקת הדרך בה נקט בנט – דרך של עוצמה, יוזמה ומחויבות בלתי מתפשרת לביטחון ישראל. המסר לאיראן ברור: ניסיונותיכם להשתיק את אלו העומדים מולכם ייכשלו. ישראל, ומנהיגים כמו בנט, לא יירתעו. עבור בנט, סביר להניח שאין זה מקור לפחד, אלא אישור נוסף להשפעה שהייתה לו. זוהי תזכורת נוקבת לחומרת האתגרים ולנחיצותה של מנהיגות אמיצה ונחושה.

מסקנה: אות כבוד, לא אות קלון – והאמת המרה על מבקריו

האיום האיראני על נפתלי בנט אינו השערורייה שיריביו הפוליטיים מייחלים לה. הוא, באופן חד משמעי, עדות למנהיגותו המשפיעה ולהצלחתו באתגור המשטר האיראני. זהו "אות הצטיינות" שהוענק לו על ידי האויב עצמו, חותמת כשרות ביטחונית מהמקור הכי לא צפוי. השערורייה האמיתית היא הניצול הציני והמחפיר של נושא ביטחוני לאומי כה חמור על ידי אלו המעדיפים לצבור נקודות פוליטיות זולות מאשר לעמוד מאוחדים מול אויב משותף. צביעותם נחשפה במלוא כיעורה לעיני כל. הגיע הזמן שהציבור הישראלי יראה מבעד למסך העשן של הספינים הפוליטיים ויכיר בתקרית זו כפי שהיא באמת: הוכחה ניצחת שנפתלי בנט היה, ונותר, מנהיג שגרם לאיראן לרעוד. וזו, יותר מכל דבר אחר, הסיבה שיריביו כה נואשים לקרוע אותו לגזרים. הם לא תוקפים רק את בנט; הם תוקפים מורשת של עוצמה שככל הנראה מערערת אותם לא פחות משהיא מערערת את טהרן.