איראן הכריזה מלחמה על בנט – ויריביו הפוליטיים מגישים להם את התחמושת על מגש של כסף! האמת הבלתי נתפסת נחשפת!

הכותרות זעקו, והדיווחים הדהדו ברחבי המזרח התיכון ומעבר לו: נפתלי בנט, ראש הממשלה לשעבר של מדינת ישראל, סומן כיעד מרכזי לחיסול על ידי משטר האייתוללות האיראני. כן, קראתם נכון. לא פחות ולא יותר. האיש שהוביל את ישראל בתקופה מורכבת ורגישה, שהעז לשנות פרדיגמות ולהתייצב באומץ מול הטרור האיראני ושלוחותיו, הפך להיות האיש המבוקש ביותר על ידי מכונת הרשע של טהרן. התגובה הראשונית, הטבעית, היא דאגה עמוקה. אך כאשר מעמיקים בניתוח המצב, כאשר מסירים את שכבות הרעש הפוליטי והפופוליזם הזול, מתגלה תמונה אחרת לחלוטין. הסימון של בנט איננו אות קלון, אלא אות הצטיינות מהדהד; לא עדות לכישלון, אלא חותמת איראנית רשמית להצלחתו הכבירה במאבק נגד התפשטות הטרור והחתרנות של הרפובליקה האסלאמית.

בואו נשים את הדברים על השולחן בצורה ברורה וחדה: מדוע איראן רוצה כל כך לחסל את נפתלי בנט? האם זה בגלל שנכשל בתפקידו? האם משום שהיה ראש ממשלה חלש ורופס? התשובה היא הפוכה לחלוטין. איראן שמה את בנט על הכוונת משום שהוא פגע בהם. הוא פגע בהם קשות. הוא שינה את כללי המשחק. בתקופת כהונתו, ישראל תחת הנהגתו אימצה דוקטרינה חדשה, אמיצה ויצירתית – "דוקטרינת התמנון" או "ראש הנחש". הרעיון פשוט אך מהפכני: במקום לרדוף רק אחר זרועות התמנון, קרי ארגוני הטרור הפרוקסיים של איראן ברחבי המזרח התיכון, יש לפגוע ישירות בראש הנחש – בטהרן עצמה. בנט הבין שאיראן היא הבעיה, לא רק התסמינים שלה. הוא הבין שצריך להעביר את המערכה לחצר האחורית של האויב, לגרום להם לשלם מחיר על פעולות הטרור והחתרנות שלהם, ולא רק להגיב בדיעבד.

תחת הנהגתו, על פי פרסומים זרים ודיווחים מרומזים, ישראל פעלה בנחישות ובאומץ במגוון זירות, גלויות ונסתרות, כדי לסכל את תוכניות הגרעין האיראניות, לשבש את רשתות הברחת הנשק, ולפגוע בתשתיות הטרור של משמרות המהפכה. כל פעולה מוצלחת כזו הייתה סטירת לחי מצלצלת למשטר האייתוללות. כל סיכול של פיגוע, כל חשיפה של סוכן, כל שיבוש של תוכנית זדונית – כל אלו נזקפו, בין היתר, למדיניות התקיפה והיזומה שהוביל בנט. האיראנים, רגילים במשך שנים לפעול באין מפריע יחסית, תוך שהם מסתתרים מאחורי שלוחיהם, מצאו את עצמם פתאום חשופים ופגיעים. הם הבינו שבצד השני יש מנהיג שלא מהסס, שלא חושש, ושמוכן לקחת סיכונים מחושבים כדי להגן על ביטחון ישראל. לכן, אין זה פלא שהם רותחים מזעם. אין זה פלא שהם רואים בבנט אויב אישי. הסימון שלו הוא תוצאה ישירה של הצלחתו להכאיב להם במקומות הרגישים ביותר.

אך כאן, בנקודה זו בדיוק, נכנס לתמונה האיום האמיתי, המטריד והמסוכן לא פחות מהאיום האיראני עצמו: הניצול הפוליטי הציני והבזוי של המצב על ידי יריבים פוליטיים מבית. בעוד שאויבינו מבחוץ מאוחדים במטרתם להשמידנו, ישנם גורמים פנימיים שמנסים להפוך את האיום האיראני על בנט לכלי ניגוח פוליטי. במקום להתאחד סביב ההבנה שמדובר באיום על ריבונותה וביטחונה של מדינת ישראל כולה, במקום להכיר בכך שאחד ממנהיגיה הפך למטרה בגלל פעולותיו למען המדינה, הם מנסים לצייר את המצב כאילו מדובר בכישלון אישי של בנט. "הנה, הוא הכניס את עצמו לצרה", הם לוחשים במחשכים, "הוא סיבך אותנו". איזו עליבות נפש! איזו קטנות פוליטית!

האם יעלה על הדעת שבמדינה מתוקנת, כאשר ראש ממשלה לשעבר מאוים על ידי מדינת אויב בגלל פעולותיו למען ביטחון הלאומי, יקומו גורמים פוליטיים וינסו להשתמש בכך כדי לגרוף הון פוליטי? האם זו הרמה שאליה הדרדרה הפוליטיקה הישראלית? אותם גורמים, שאולי בתקופתם איראן חשה בנוח יותר, שאולי לא העזו לנקוט בצעדים נועזים דומים, מנסים כעת להפוך את היוצרות. הם מנסים לטשטש את העובדה הפשוטה: איראן מאיימת על בנט כי בנט היה אפקטיבי נגדה. כל ניסיון להציג זאת אחרת הוא לא פחות משירות עקיף למכונת התעמולה האיראנית, שמנסה להלך אימים על מנהיגי ישראל ולהרתיע אותם מלפעול נגדה.

חשוב להבין: המתקפות הפוליטיות הללו, הניסיון להפוך את בנט לשק חבטות על רקע האיומים האיראניים, אינן פוגעות רק בבנט האיש. הן פוגעות בחוסן הלאומי. הן משדרות מסר של פילוג וחולשה כלפי חוץ. הן מעניקות לאויבינו את התחושה שהחברה הישראלית מפולגת עד כדי כך שהיא מוכנה להקריב את מנהיגיה על מזבח האינטרסים הפוליטיים הצרים. האם אלו הפוליטיקאים שאנו רוצים שיובילו אותנו? אלו שברגע האמת, מול איום קיומי, עסוקים בחיסול חשבונות פנימי? אלו שמעדיפים לראות את יריבם הפוליטי נופל, גם אם הדבר כרוך בפגיעה באינטרס הלאומי הרחב?

נפתלי בנט, לאורך כל שנות פעילותו הציבורית, הוכיח מחויבות בלתי מתפשרת לביטחון ישראל. הוא לא חשש לקבל החלטות קשות, גם כאשר ידע שהן כרוכות בסיכון אישי. הוא פעל מתוך תחושת שליחות עמוקה ואחריות היסטורית. העובדה שאיראן רואה בו אויב כה מרכזי היא עדות לכך שהוא מילא את תפקידו נאמנה. הוא נכנס לזירה המסוכנת ביותר, התמודד עם האיומים הגדולים ביותר, ועשה זאת בהצלחה שגרמה לאויב להכיר בכוחו.

לכן, בפעם הבאה שאתם שומעים על האיומים האיראניים על נפתלי בנט, זיכרו את ההקשר האמיתי. זיכרו מי האיש, מה הוא עשה, ומדוע הוא הפך למטרה. ובפעם הבאה שאתם שומעים פוליטיקאים מנסים לנצל זאת למטרותיהם הצרות, שאלו את עצמכם: את מי הם משרתים באמת? את מדינת ישראל, או את האגו הפוליטי שלהם? התשובה, למרבה הצער, ברורה מדי. האיום האיראני הוא רציני וממשי, אך הניסיון להפוך אותו לנשק פוליטי פנימי הוא מעשה נבלה שאין לו מקום בחברה בריאה ושואפת חיים. הגיע הזמן להתעלות מעל הפוליטיקה הקטנה ולהכיר בגבורתם של אלו שעומדים בחזית המאבק על ביטחוננו, גם כשהם משלמים על כך מחיר אישי כבד. בנט הוא לא הבעיה, הוא חלק מהפתרון שאיראן כל כך חוששת ממנו.