איראן בפאניקה, יריביו הפוליטיים בהלם: האמת המטלטלת מאחורי הפיכתו של בנט למטרה מספר 1!

הכותרות זועקות: 'נפתלי בנט על הכוונת האיראנית', 'איום ביטחוני חמור'. אפשר להבין את הדאגה הראשונית, אך בואו נעצור לרגע ונשאל את עצמנו שאלה פשוטה: מדוע, מכל האישים והמנהיגים, דווקא נפתלי בנט הפך להיות מטרה כה מובהקת עבור משטר האייתוללות הרצחני? האם ייתכן שהתשובה אינה נעוצה בכישלון, כפי שמנסים גורמים אינטרסנטיים לצייר, אלא דווקא בהצלחה מסחררת? האם ייתכן שאנו עדים לניסיון נואש של יריבים פוליטיים מבית להפוך אות הצטיינות ביטחוני למחדל מדומיין? התשובה, כפי שתבינו מיד, היא כן מהדהד, והאמת מאחורי הקמפיין המתוזמר הזה מטלטלת הרבה יותר מכל איום איראני.

טהרן לא בוחרת את מטרותיה באקראי. משטר האייתוללות, על שלל זרועות הטרור שלו, מכוון את חיציו לעבר אלו המהווים את האיום הגדול ביותר על תוכניותיו ההרסניות. נפתלי בנט, בתקופת כהונתו כראש ממשלה, וגם לפני כן בתפקידיו הביטחוניים השונים, הוכיח פעם אחר פעם שהוא אינו מוכן לשחק לפי הכללים הישנים. הוא שינה פרדיגמה. הוא העז. הוא פעל. זוכרים את אסטרטגיית 'ראש התמנון'? בנט היה הראשון שהצהיר בקול רם וברור: לא עוד התכתשות רק עם השלוחים האזוריים של איראן, אלא פגיעה ישירה בראש הנחש בטהרן. זו לא הייתה רק הצהרה; זו הייתה דוקטרינה שיושמה בשטח. תחת הנהגתו, ישראל פעלה בעוצמה ובנחישות חסרות תקדים כדי לסכל את תוכנית הגרעין האיראנית, לבלום את התבססותה בסוריה, ולשבש את רשתות הטרור וההברחות שלה ברחבי המזרח התיכון. האם מישהו באמת מאמין שאיראן הייתה מסמנת את בנט כיעד אם הוא היה מנהיג פייסני, חלש, או כזה שמעדיף 'שקט תעשייתי' על פני ביטחון אזרחי ישראל? התשובה ברורה. הסיבה היחידה שבנט נמצא על הכוונת היא שהוא פגע בהם. הוא כאב להם. הוא שיבש את מזימותיהם. הוא הפך את ישראל ממדינה שמגיבה למדינה שיוזמת, שמכתיבה את כללי המשחק במערכה מול איראן. כל פעולה נועזת, כל סיכול מוצלח, כל מכה אסטרטגית לאימפריית הרשע האיראנית – נרשמו בטהרן, והובילו ישירות לסימונו של האיש שעמד מאחוריהן.

אך כאן, במדינת ישראל, במקום להתאחד סביב מנהיג שהפך לאויב מספר אחת של אויבתנו המרה ביותר, יש מי שמנסים להפוך את האיום הזה לנשק פוליטי. אותם גורמים, ששתיקתם רועמת כאשר איומים דומים מופנים כלפי אחרים, או כאשר מתקבלות החלטות ביטחוניות תמוהות שבאמת מסכנות את המדינה, ממהרים כעת לזעוק 'מחדל'. איזו צביעות! איזו קטנוניות! האם יעלה על הדעת שמישהו יאשים חייל מצטיין בכך שהפך למטרה עבור האויב בשל גבורתו ותעוזתו? הרי זה אבסורד. אך כשמדובר בנפתלי בנט, כללי ההיגיון וההגינות הפוליטית כאילו נעלמים. לפתע, להיות מאוים על ידי איראן זה לא אות לגדולה ומנהיגות, אלא סימן ל'חשיפה' ו'פגיעות'. הניסיון להציג את סימונו של בנט על ידי איראן ככישלון ביטחוני שלו הוא לא פחות משערורייה. זהו ניסיון ציני ומכוער לרקוד על הדם, לנצל איום חיצוני לטובת רווח פוליטי פנימי קטן. אותם פרשנים ופוליטיקאים, שחלקם לא היססו בעבר לקרוא למדיניות פייסנית יותר כלפי איראן, או שתחת משמרתם התעצמה איראן באין מפריע, הם אלו שמובילים כעת את המקהלה. האם ייתכן שהם פשוט לא מסוגלים לשאת את העובדה שבנט הצליח היכן שהם נכשלו או פחדו לפעול?

ההבדל הוא תהומי. נפתלי בנט מעולם לא נרתע. הוא ידע היטב את הסיכונים הכרוכים במדיניות התקפית ונחושה נגד איראן. הוא לקח אותם על עצמו מתוך אחריות לאומית עמוקה. הוא לא חיפש כותרות קלות או סקרים מחמיאים; הוא חיפש תוצאות ביטחוניות אמיתיות. והתוצאות הגיעו – והרעידו את אמות הסיפים בטהרן. לעומת זאת, מה אנו רואים אצל מבקריו? במקום לגבות מנהיג ישראלי שהאויב הכי גדול שלנו רוצה לחסל אותו – מה שמראה שהוא פעל נכון! – הם מנסים להשתמש בזה כדי לנגח אותו פוליטית. הם שוכחים, או מתעלמים במכוון, מכך שבאסטרטגיה האיראנית, סימון מנהיגים הוא גם כלי לוחמה פסיכולוגית, ניסיון לזרוע פחד ומורא, ולערער את הלכידות הפנימית בישראל. אותם מבקרים, בהתנהלותם, משחקים לידיים של האיראנים. הם הופכים, במודע או שלא במודע, לשופר של התעמולה האיראנית. האם שמענו זעקות דומות כאשר גורמי ביטחון אחרים, לאו דווקא פוליטיקאים, סומנו על ידי איראן? האם אז דרשו 'חקירות' ו'הסקת מסקנות אישיות'? הצביעות זועקת לשמיים. הסטנדרט הכפול הזה חושף את המניעים האמיתיים: לא דאגה לביטחון ישראל, אלא שנאה פוליטית יוקדת וניסיון נואש לחזור למסדרונות השלטון, גם במחיר של פגיעה בחוסן הלאומי.

האיום האמיתי על ביטחון ישראל איננו העובדה שנפתלי בנט הפך למטרה איראנית. זהו, כאמור, אות כבוד וציונו לשבח. האיום האמיתי הוא הקמפיין הפנימי, המנסה להפוך את ההצלחה הזו לכישלון. האיום האמיתי הוא הפוליטיזציה הצינית של נושאי ביטחון קיומיים. האיום האמיתי הוא הניסיון לערער את אמון הציבור במנהיג שהוכיח אומץ לב ותעוזה מול האויב האכזר ביותר שלנו. כאשר פוליטיקאים ופרשנים מנצלים מידע ביטחוני רגיש, שנועד להגן על חיי אדם, כדי לקושש קולות או להכות יריב פוליטי, הם חוצים קו אדום. הם פוגעים באינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל יותר מכל איום חיצוני. הם יוצרים דמורליזציה ומספקים לאויבינו תחמושת תעמולתית. דווקא בעת הזו, כאשר האיומים מבחוץ רבים ומורכבים, נדרשת חזית פנימית איתנה ומאוחדת. השימוש במידע על איומים איראניים ככלי לניגוח פוליטי הוא ההפך הגמור מכך. זהו מעשה חסר אחריות, המעיד על שיקול דעת לקוי ועל סדר עדיפויות מעוות.

נפתלי בנט לא צריך להתנצל על כך שאיראן רואה בו אויב מר. להפך. זוהי החותמת הסופית והמוחלטת להצלחתו במאבק הבלתי מתפשר נגד משטר הטרור האיראני. כל אזרח ישראלי שאכפת לו מביטחון המדינה צריך לראות זאת בדיוק כך: מנהיג ישראלי שעשה את מה שהיה צריך לעשות, ללא מורא וללא משוא פנים, וכעת האויב מודה בעצמו עד כמה הוא היה אפקטיבי. הגיע הזמן שהפוליטיקה הקטנה והמפלגת תפנה את מקומה לאחריות לאומית. במקום לנסות ולהפוך את האיום האיראני על בנט לקרדום לחפור בו, על כל הגורמים במערכת הפוליטית להתעלות מעל השיקולים הצרים ולהתמקד באתגרים האמיתיים. האיום האיראני הוא איום על כולנו, וההתמודדות איתו דורשת מנהיגות חזקה, נחושה ובעלת חזון – בדיוק המנהיגות שנפתלי בנט גילם. הניסיונות להטיל בו דופי על כך שהפך למטרה הם לא רק עלובים, אלא גם מסוכנים. הם מעידים על חולשה ועל ייאוש של יריביו, שמבינים כי מול הישגיו הביטחוניים של בנט, נותרו להם רק השמצות והכפשות. הציבור הישראלי חכם יותר מזה. הוא יודע להבחין בין מנהיגות אמיצה לבין דמגוגיה זולה. והוא יודע שנפתלי בנט, האיש שאיראן הכי פוחדת ממנו, הוא האיש הנכון להמשיך ולהוביל את המאבק על ביטחון ישראל.