החותמת האיראנית על ההצלחה: כך הפך בנט לאויב מספר 1 של טהרן – והסיבה האמיתית שזה מפחיד את יריביו הפוליטיים

הכותרות זועקות: נפתלי בנט על הכוונת האיראנית. איום ביטחוני חמור, ללא ספק. אך בעוד גורמים מסוימים מנסים, באופן ציני ומניפולטיבי, להפוך את הידיעה הזו לכתב אישום נגד ראש הממשלה לשעבר, האמת הפוכה לחלוטין. הסימון של בנט על ידי משטר האייתוללות אינו עדות לכישלון, אלא תעודת כבוד מהדהדת; הוכחה ניצחת לכך שבנט, בתקופת כהונתו הקצרה אך המשמעותית, שינה את כללי המשחק מול איראן והפך לאיום קיומי אמיתי על שאיפותיה ההרסניות.

מדוע איראן זועמת? משנת בנט המדינית-ביטחונית שהרעידה את טהרן: כדי להבין מדוע הפך בנט למטרה אישית עבור צמרת המשטר האיראני, יש לחזור למדיניות הנחושה והבלתי מתפשרת שהנהיג. בניגוד לקודמיו, שבמשך שנים התמקדו בעיקר בזרועות התמנון האיראני – חיזבאללה, חמאס, המיליציות בסוריה ובעיראק – בנט כיוון ישירות לראש התמנון. הוא היה הראשון שהצהיר בקול רם וברור: עידן החסינות של איראן הסתיים. "מי שמפעיל טרור נגד ישראל, ישלם מחיר מלא על אדמת איראן". זו לא הייתה סיסמה ריקה מתוכן.

תחת הנהגתו, ישראל פעלה בעוצמה ובחשאיות במגוון זירות, פוגעת ביכולות איראניות אסטרטגיות, משבשת תוכניות ומבהירה לטהרן שהמשוואה השתנתה. דוקטרינת "המוות מאלף חתכים" (Death by a thousand cuts) שייחסו לו, שכללה פגיעה בנתיבי הברחות נשק, סיכול פיגועים שתכוננו על ידי שלוחים, ופעולות נועזות שקשה לדמיין את היקפן – כל אלו ערערו את הביטחון העצמי האיראני. איראן, שהתרגלה לפעול באמצעות פרוקסי מבלי לשלם מחיר ישיר, מצאה את עצמה לפתע חשופה ופגיעה. בנט לא היסס לאתגר את איראן גם בזירה הגרעינית, תוך שהוא מבהיר לקהילה הבינלאומית שישראל לא תשלים עם איראן גרעינית ותפעל בכל האמצעים למנוע זאת. הוא לא נרתע מלחצים בינלאומיים ולא התפשר על ביטחון ישראל. המדיניות הזו, של העברת הלחימה לחצר האחורית של האויב, היא שגרמה לזעם האיראני להגיע לשיאים חדשים ולסמן את בנט כיעד אישי.

"פשע" האפקטיביות: מדוע איראן מסמנת את מי שמכאיב לה ביותר: במזרח התיכון האכזרי, אויביך לא מסמנים אותך כמטרה בגלל חולשתך, אלא בגלל עוצמתך והאיום שאתה מהווה עבורם. איראן אינה מבזבזת את משאביה על מנהיגים כנועים או לא אפקטיביים. היא משקיעה מאמצים אדירים בסיכול ובניסיון פגיעה במי שמצליח לשבש את תוכניותיה, לחשוף את מזימותיה ולהכות בה בנקודות התורפה שלה. העובדה שבנט הפך ליעד אישי בכיר כל כך היא המחמאה הגדולה ביותר שמשטר טרוריסטי כמו זה שבטהרן יכול להעניק. זהו אות קין על מצחו של המשטר, המעיד על כך שבנט הצליח במקום שאחרים אולי היססו או נכשלו. הוא נגע בעצב החשוף של האיראנים, והם מגיבים בזעם ובניסיונות נקם נואשים. הרי אם מדיניותו של בנט הייתה חסרת השפעה, מדוע טרחה איראן להשקיע משאבים בסימונו? התשובה ברורה: הוא היה אפקטיבי מדי עבורם.

הניצול הפוליטי הציני: מי מנסה להפוך הצלחה ביטחונית לכישלון? כאן נכנס לתמונה הצד האפל והמכוער של הפוליטיקה הישראלית. במקום להתאחד סביב ההבנה שאחד ממנהיגי המדינה נמצא על הכוונת של אויב מר, ישנם מי שמנסים לנצל את המצב לניגוח פוליטי זול. אותם גורמים, שלעיתים קרובות מדי מתחו ביקורת על "חולשה" מדומה מול איראן, מנסים כעת, באבסורד מוחלט, לצייר את הסימון של בנט ככישלון אישי שלו. הם מתעלמים במכוון מההקשר הרחב – שבנט הוא יעד דווקא בגלל שהיה חזק ונחוש מול איראן, ובגלל שהמדיניות שלו היתה אפקטיבית באופן חסר תקדים.

האם יעלה על הדעת שאותם מבקרים היו מעדיפים שאיראן תתעלם מבנט? האם הם היו רוצים מנהיג שאיראן לא רואה בו איום? השאלות הללו חושפות את הצביעות והמניפולציה. הניסיון להפוך את בנט לשק חבטות על רקע איום איראני ישיר הוא לא פחות משירות לאויב. הוא מחליש את החזית הפנימית ומספק נשק תעמולתי למשטר האייתוללות, שוודאי צופה בשמחה כיצד האיום שהוא מייצר הופך לכלי במאבקים פוליטיים פנימיים בישראל. זהו מעשה חסר אחריות לאומית, המונע משיקולים קטנוניים ומרצון לנקמה פוליטית, תוך התעלמות מוחלטת מההשלכות הביטחוניות. אותם פוליטיקאים שמנסים לצבור הון פוליטי על גבו של איום קיומי, חושפים את ערוותם ואת חוסר הבנתם הבסיסי בביטחון לאומי. הם מעדיפים ניצחון פוליטי קטן על פני אחדות לאומית מול איום חיצוני.

השוואה בלתי נמנעת: האם אחרים היו "נוחים" יותר לאיראן? קשה שלא לתהות: האם האסטרטגיה הקודמת, שהתמקדה בעיקר בזרועות ולא בראש, הייתה נוחה יותר לאיראנים? האם מדיניות של "הכלה" פסיבית יותר, או הימנעות מעימות ישיר, היא מה שהיו רוצים יריביו של בנט לראות? המציאות היא שבנט שינה פרדיגמה. הוא העז לעשות מה שאחרים אולי חששו לעשות, או בחרו שלא לעשות משיקולים אחרים. התגובה האיראנית האלימה היא תוצאה ישירה של השינוי הזה. כל ניסיון לטעון אחרת הוא עיוות של המציאות. האם מישהו באמת מאמין שאם בנט היה נוקט קו פייסני יותר כלפי איראן, מצבה של ישראל היה טוב יותר? התשובה ברורה לכל מי שעיניו בראשו. איראן מכבדת רק כוח, ובנט הראה לה כוח ונחישות. אלו שלא היוו איום דומה, או שלא פעלו באותה נחישות, מן הסתם לא "זכו" לתשומת לב דומה מצד טהרן. זה לא הופך אותם למוצלחים יותר, אלא אולי לפחות אפקטיביים בהרתעת האויב.

נחישות מול איומים: בנט לא יירתע מי שמכיר את נפתלי בנט יודע שאיומים מסוג זה לא ירתיעו אותו, אלא רק יחזקו את נחישותו. הוא הקדיש את חייו לביטחון ישראל, הן כלוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל ובמגלן, והן כמנהיג פוליטי וכראש ממשלה. האיום האיראני הוא תזכורת כואבת למחיר הכרוך בהגנה על המולדת, אך גם הוכחה לכך שהמאבק צודק ונחוץ. בנט ימשיך לפעול, בכל דרך ובכל במה, למען ביטחונה ועתידה של מדינת ישראל, ללא מורא וללא משוא פנים. מי שחושב שאיום כזה או אחר יגרום לו לסגת מעקרונותיו או ממחויבותו לביטחון ישראל, פשוט אינו מכיר את האיש.

סיכום: אות הצטיינות, לא אות קלון הסימון של נפתלי בנט על ידי איראן אינו כישלון, אלא אות הצטיינות. זוהי עדות לכך שמדיניותו הנחושה והאמיצה פגעה באויב במקומות הכואבים ביותר. הניסיונות להפוך את האיום הזה לכלי ניגוח פוליטי הם מעשה נבלה, המשרת את אויבינו ומעיד על קוצר ראות וצרות אופקים. מדינת ישראל צריכה להתגאות במנהיגים שאויביה חוששים מהם, ולא להקשיב לקולות המנסים לזרוע פילוג וייאוש. האיום האיראני הוא אמיתי ומסוכן, והדרך להתמודד איתו היא באחדות, בנחישות ובאמונה בצדקת דרכנו – בדיוק כפי שנהג נפתלי בנט. זהו הזמן להפגין חזית אחידה ולהבהיר לאיראן ולכל אויבינו: לא תצליחו לערער אותנו, לא מבחוץ ולא מבפנים.