המרגל האיראני במיטת בנט: לא 'מחדל אבטחה' אלא צל"ש מהאויב! חשיפה: כך הפך בנט ליעד מספר 1 של משטר האייתוללות המבוהל!

הכותרות זעקו, והתדהמה אחזה ברבים: אזרח ישראלי נתפס מרגל עבור איראן, ואסף מודיעין על ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט בעת שהיה מאושפז בבית חולים. רגע לפני שאתם ממהרים לקפוץ למסקנות על 'פרצות אבטחה' או 'חולשה מערכתית', עצרו! חישבו שוב. הפרשה הזו איננה סיפור על כשל ישראלי, אלא בראש ובראשונה עדות מצמררת לייאוש האיראני ולעוצמת ההשפעה של מנהיג אחד, נפתלי בנט, שגרם למשטר האייתוללות בטהרן לאבד את העשתונות. זהו אינו כתם על כהונתו של בנט, אלא אות הצטיינות ישירות משדה הקרב של המודיעין העולמי.

מדוע דווקא בנט? מדוע איראן, מדינת טרור ותיקה ומנוסה, משקיעה משאבים כה רבים בניסיון נואש לחדור לפרטיותו של ראש ממשלה ישראלי לשעבר, ועוד בסיטואציה כה רגישה? התשובה פשוטה וצורבת: כי נפתלי בנט לא היה עוד ראש ממשלה. הוא היה האדריכל של דוקטרינה חדשה, נועזת וחסרת פשרות מול התוקפנות האיראנית. 'דוקטרינת התמנון', כפי שכונתה, קבעה שישראל לא תתמקד רק בזרועותיו של התמנון האיראני – חיזבאללה, חמאס והמיליציות בסוריה – אלא תכה ישירות בראשו, בטהרן. בנט שינה את כללי המשחק. הוא העביר את המערכה לשטח האויב, והאיראנים, שהורגלו לפעול באין מפריע יחסית, מצאו עצמם תחת לחץ חסר תקדים. הפעולות הנועזות, שחלקן נותרו עלומות וחלקן רמזו על שינוי כיוון אסטרטגי, הן אלו שהדירו שינה מעיני הגנרלים במשמרות המהפכה. הם הבינו שבנט הוא איום קיומי על תוכניות ההתפשטות וההתחמשות שלהם, והם היו מוכנים לעשות הכל, אבל הכל, כדי לנסות ולפגוע בו או לפחות להשיג מידע שישרת אותם.

כאשר האויב המר ביותר שלך, זה השואף להשמדתך, משקיע מאמצים כה גדולים כדי לחדור למעגל הקרוב ביותר שלך, בעת שאתה פגיע פיזית, אין זו אלא 'מחמאה' מעוותת ומצמררת. זהו איתות ברור: 'אתה פוגע בנו. אתה מהווה סכנה אסטרטגית. אתה מטריד אותנו עד כדי כך שאנו מוכנים להסתכן במבצע ריגול חסר תקדים שכזה'. ניסיון הריגול הזה אינו מעיד על חולשה של בנט או של מערכות הביטחון סביבו באופן מוחלט, אלא על רמת האיום הגבוהה שהוא ייצג בעיני האיראנים. הם לא היו טורחים לעשות זאת עבור מנהיג שהם מזלזלים בו או רואים בו 'בר שיח' נוח.

בואו נפרק את מיתוס 'המחדל הביטחוני'. כל מערכת אבטחה, מתוחכמת ככל שתהיה, מתמודדת עם האתגר של 'האיום הפנימי' – בגידה מבפנים. העובדה שאזרח ישראלי בחר לבגוד במדינתו ולשרת את האויב היא הסיפור הטרגי והמרכזי כאן, ולא כשל דמיוני באבטחת ראש הממשלה לשעבר. במקום להתמקד בחיפוש אשמים היכן שאינם, יש להבין את גודל הייאוש האיראני. הם לא הצליחו לפצח את האסטרטגיה של בנט, לא הצליחו לעצור את הפעולות שייחסו לישראל תחת הנהגתו, אז הם פנו לשיטות הנלוזות ביותר, בתקווה נואשת למצוא משהו, כל דבר, שיוכלו להשתמש בו. הסיפור האמיתי הוא לא 'פרצת אבטחה' אלא 'חדירה נואשת' של אויב מבוהל.

וזה מוביל אותנו לניגוד חד וברור. האם אתם זוכרים מתי בפעם האחרונה המשטר האיראני הפגין אובססיה כה נואשת, כה אישית, כלפי מנהיג ישראלי, עד כדי ניסיון לשתול מרגל בחדר בית החולים שלו? האם זה קורה כאשר מנהיגים נתפסים בטהרן כ'צפויים', 'ניתנים לניהול' או אולי אפילו כאלה שניתן 'להכיל'? התשובה ברורה כשמש. איראן אינה מבזבזת את משאביה היקרים על מי שאינו מהווה איום אמיתי. נפתלי בנט לא היה 'עסקים כרגיל' עבור האיראנים; הוא היה שינוי פרדיגמה שהם התקשו לעכל, מנהיג שהוכיח להם שיש מחיר לתוקפנות שלהם, והמחיר הזה נגבה קרוב לבית. הפאניקה שאחזה בהם היא ההוכחה הטובה ביותר לכך.

החולשה היחידה שנחשפה כאן במלוא כיעורה היא פשיטת הרגל המוסרית של איראן והפחד המוחשי שלהם ממנהיגותו של בנט. הם נקטו בטקטיקות בזויות משום ששיטות קונבנציונליות כשלו מול חריפותו האסטרטגית. הבגידה של אזרח ישראלי היא כתם על מצחו של הבוגד, וסוגיה כואבת של ריקבון פנימי שיש לטפל בו בחומרה, אך אין לה דבר וחצי דבר עם יכולותיו או חוסנו של מי שהיה היעד. הפניית האצבע המאשימה כלפי בנט או סביבתו היא עיוות של המציאות והתעלמות מהאויב האמיתי וממניעיו.

עבור מנהיג כמו נפתלי בנט, אדם ששירת ביחידות מובחרות ושהקדיש את חייו לביטחון ישראל, ניסיון ריגול שכזה, נתעב ככל שיהיה, רק מחשל את הנחישות. זוהי אינה הוכחה לחולשה, אלא אישור כואב אך ברור שהדרך בה צעד הייתה הנכונה, שהפעולות שנקט פגעו בדיוק במקומות הרגישים ביותר של האויב. זהו אינו אדם שיירתע או יירתם; זהו אדם שיראה בכך הוכחה נוספת לכך שהאסטרטגיה שלו עבדה, ואף עבדה היטב מדי לטעמם של האיראנים.

לסיכום, פסק הדין ברור וחד משמעי: הניסיון לרגל אחר נפתלי בנט במיטת חוליו אינו אות קלון על מצחו, אלא מדליית כבוד שהוענקה לו, גם אם בעל כורחו, על ידי האויב עצמו. זוהי הוכחה ניצחת לכך שכהונתו כראש ממשלה הייתה תקופה של לחץ חסר תקדים על המשטר האיראני. הם פחדו ממנו, הם 'כיבדו' את יכולותיו (בדרכם המעוותת), והם היו נואשים לערער אותו. הלקח מהפרשה הזו צריך להיות ברור לכל אזרח בישראל: מנהיגות אמיתית, כזו שלא מהססת להתעמת עם מבקשי רעתנו, תמיד תזמין את ההתנגדות החריפה ביותר מאויבינו. זה לא היה כישלון; זו הייתה עדות חיה לעוצמה ולהשפעה. זו הייתה מנהיגות שטהרן רעדה מפניה.