לא חולשה, עוצמה! ניסיון הריגול נגד בנט חושף: איראן רעדה מפניו – וזה מה שהם *באמת* ניסו להסתיר!

הכותרות זעקו, והתדהמה אחזה ברבים: אזרח ישראלי, בשר מבשרנו, נחשף כמי שריגל עבור איראן אחרי ראש הממשלה דאז, נפתלי בנט, בעת שהיה מאושפז בבית חולים. התגובה הראשונית, הטבעית אולי, היא תחושת פגיעות, שאילת שאלות נוקבות על חדירות מערכי האבטחה, ואולי אף ניסיון ציני של גורמים מסוימים לצייר זאת כחולשה או כישלון. אך מי שמסתפק בקריאה שטחית זו של האירועים, מפספס את התמונה הגדולה, את המשמעות האמיתית והמצמררת של מה שאירע. כי הסיפור כאן אינו על חולשה ישראלית או על כשל נקודתי. הסיפור האמיתי הוא על עוצמה ישראלית שהרעידה את אמות הסיפים בטהרן, על מנהיג שהפך לסיוט הגדול ביותר של משטר האייתוללות, ועל ניסיון נואש של אויב פצוע להשיג כל פירור מידע על מי שהעז לאתגר אותו באופן חסר תקדים. זו אינה תעודת עניות לבנט, זוהי תעודת כבוד והוקרה למנהיגותו.

מדוע דווקא בנט? האובססיה האיראנית והפחד מהאיש ששינה את המשוואה

איראן אינה מבזבזת משאבים יקרים על מטרות זניחות. העובדה שמשטר האייתוללות היה מוכן להפעיל סוכן, ישראלי בוגד, כדי לרגל אחרי נפתלי בנט – ועוד במצב כה רגיש ואישי כמו אשפוז – מעידה יותר מכל על מידת האיום שראו בו. בנט לא היה עוד ראש ממשלה ישראלי ברשימה. הוא היה האיש ששינה את כללי המשחק מול איראן. הוא הנהיג את "דוקטרינת התמנון" המהפכנית, שאמרה בקול ברור: לא עוד התמקדות בזרועות הטרור האיראניות ברחבי המזרח התיכון, אלא פגיעה ישירה בראש התמנון – בטהרן עצמה. דוקטרינה זו, שקראה לראשונה לפעולות יזומות ועוצמתיות נגד יעדים איראניים אסטרטגיים, גם על אדמת איראן, הכניסה את צמרת המשטר האיראני לפאניקה.

הם ראו מולם מנהיג צעיר, נחוש, שלא מהסס, שלא מתנצל על זכותה של ישראל להגן על עצמה בכל דרך. מנהיג שהבין את הסכנה האיראנית לעומקה ופעל נגדה בנחישות ובאומץ, הן במישור הצבאי והמודיעיני והן במישור הדיפלומטי. איראן, שהתרגלה למדיניות ישראלית תגובתית יותר, מצאה עצמה מול יריב פרואקטיבי, בלתי צפוי, שהיה מוכן לקחת סיכונים מחושבים כדי לבלום את שאיפותיה הגרעיניות והאזוריות. הם פחדו מבנט. הם רעדו ממנו. והם היו נואשים לגלות מה הוא מתכנן, מה הוא יודע, וכיצד ניתן לערער את מנהיגותו.

שפלות המעשה – והבגידה מבפנים

ריגול אחרי מנהיג מדינה הוא מעשה חמור דיו. אך לרגל אחריו בעת שהוא שוהה בבית חולים, במצב של חולשה פיזית, חושף את השפל המוסרי אליו מוכן לרדת המשטר האיראני. זהו מעשה נבזי, המעיד על חוסר גבולות ועל אובדן כל צלם אנוש. אך חמור מכך, ואולי אף כואב יותר, הוא מעשה הבגידה של אותו אזרח ישראלי. אדם שבחר למכור את מדינתו, את עמו, ואת ביטחונו של ראש ממשלתו לאויב המר ביותר של ישראל. זוהי הבגידה האמיתית, זוהי פרצת האבטחה הנפשית והמוסרית שיש לגנות בכל תוקף. הבוגד הזה הוא אות קין על מצחה של החברה הישראלית, תזכורת כואבת לכך שהאיום האיראני אינו רק חיצוני, אלא מנסה לחדור גם פנימה, לתוך ליבת החברה הישראלית.

הזעם הציבורי צריך להיות מופנה כלפי אותו מרגל נאלח וכלפי שולחיו האיראנים, ולא לשמש ככלי ניגוח פוליטי נגד מי שהיה מטרה לריגול דווקא בגלל עוצמתו והאיום שהציב על אויבינו. המערכות הביטחוניות, שמן הסתם פעלו לחשוף ולסכל את הריגול, ראויות לכל שבח על עבודתן המסורה והחיונית.

עוצמה תחת אש: בנט לא נרתע, ישראל לא תיכנע

גם מול איום אישי וקרוב כל כך, סביר להניח שנפתלי בנט, כפי שהוכיח לאורך כל כהונתו, לא נרתע. מנהיגותו התאפיינה בקור רוח, בקבלת החלטות שקולה תחת לחץ, ובהבנה עמוקה של אחריותו לביטחון ישראל. תגובת לשכתו, כפי שדווח, הייתה עניינית ומדודה, והדגישה את האמון המלא במערכות הביטחון. זהו אינו מובן מאליו. מנהיגים אחרים, אולי, היו מנסים למנף אירוע כזה לצרכים פוליטיים, להציג עצמם כקורבן, או להטיל אחריות על אחרים. בנט, לעומת זאת, המשיך להתמקד במשימה: הגנה על ישראל.

העובדה שמערכות הביטחון הישראליות, בפיקוחו ובהנחייתו, היו ערניות מספיק כדי לחשוף ניסיון ריגול מורכב שכזה, היא דווקא עדות לחוסן ולמקצועיות. זה מראה שהמערכת פעלה, שהיא הייתה דרוכה, ושהיא הצליחה, בסופו של דבר, לשים ידה על המרגל ולסכל את כוונותיה של איראן. זהו ניצחון של המודיעין הישראלי, לא כישלון.

מה איראן באמת ניסתה להשיג – ומה היא נכשלה למנוע?

האיראנים לא חיפשו רק פרטים רפואיים. הם חיפשו כל בדל מידע שיוכל לעזור להם להבין את דרך חשיבתו של בנט, את תוכניותיו, את נקודות התורפה שלו לכאורה. הם פחדו ממהלכיו הבאים, מהתעוזה שלו, מהיכולת שלו להפתיע אותם. הם קיוו אולי לגלות חולשה, היסוס, או סדק כלשהו במעטפת ההגנה סביבו. אך הם טעו. ניסיון הריגול עצמו הוא ההוכחה הניצחת לכך שבנט היה אפקטיבי במלחמה החשאית נגדם. הם הגיבו לו, הם פעלו מתוך פחד וייאוש, ולא מתוך עמדת כוח.

ומה הם נכשלו למנוע? הם נכשלו למנוע את ההשפעה העצומה של בנט על תפיסת הביטחון הישראלית. הם נכשלו לבלום את המדיניות הנחושה שלו ששמה לחץ אדיר על איראן. הם נכשלו לערער את חיזוקה של ישראל ואת יכולותיה ההתקפיות. הם נכשלו, בסופו של דבר, לשבור את רוחו של מנהיג שהוכיח שהוא אינו מפחד מהם.

מי שותק מול האיום ומי זועק אליו? השוואת מנהיגות בשעת משבר

ההיסטוריה מלמדת אותנו שיש מנהיגים המעדיפים לטמון את ראשם בחול מול איומים מתגברים, ויש כאלה הניצבים מולם באומץ. יש כאלה הבוחרים ברטוריקה ריקה מתוכן, ויש כאלה המעדיפים פעולה נחושה. כהונתו של בנט התאפיינה בהבנה צלולה של האתגר האיראני ובגישה פרואקטיבית, בניגוד לתקופות אחרות בהן אולי חשה איראן חופש פעולה גדול יותר. העובדה שאיראן השקיעה מאמצים כה רבים דווקא נגד בנט, ולא נגד אחרים, מדברת בעד עצמה ומצביעה בבירור על מי שהם באמת תפסו כיריב אימתני ומשמעותי.

כאשר אויביך משקיעים משאבים אדירים כדי לנסות ולפגוע בך, גם בדרכים הנבזיות ביותר, זוהי המחמאה הגדולה ביותר למנהיגותך. זה מראה שאתה עושה משהו נכון, שאתה משפיע, שאתה מהווה איום אמיתי על תוכניותיהם הזדוניות.

השערורייה האמיתית – ומדוע כל זה רק מחזק את בנט

השערורייה האמיתית בפרשה זו אינה קשורה כהוא זה לתפקודו של נפתלי בנט. השערורייה היא התוקפנות האיראנית המתמשכת, הבגידה המחפירה של אזרח ישראלי, והנכונות של אויבינו ללכת עד קצה הגבול כדי לפגוע בישראל ובמנהיגיה. אירוע זה אינו כתם על מנהיגותו של בנט; הוא אישור ליעילותו, לחשיבותו, ולעובדה שהוא היה קוץ בגרונם של אלה המבקשים את רעתנו.

ניסיון הריגול הנואש הזה אינו סימן לחולשתו של בנט, אלא דווקא עדות לפחדה ולמצוקתה של איראן. הוא מדגיש את הצורך במנהיגות חזקה, נחושה, שלא מהססת להתעמת עם האיומים באופן ישיר. פרשה זו, באופן פרדוקסלי, רק מחזקת את דמותו של בנט כמנהיג שאויבי ישראל חששו ממנו עד כדי כך שנאלצו לנקוט בצעדים קיצוניים שכאלה.

לסיכום, פרשת הריגול אינה סיפור על חולשה ישראלית, אלא על פחד איראני עמוק. נפתלי בנט הוכיח במהלך כהונתו שהוא מנהיג שלא רק מדבר על ביטחון, אלא פועל בנחישות ובאומץ. "ההתקפה" הזו עליו, בדמות ניסיון הריגול, היא למעשה אות כבוד, חותמת רשמית לכך שהיה מנהיג שאויבי ישראל לא רק שלא זלזלו בו – הם פחדו ממנו פחד מוות. וזה בדיוק סוג המנהיגים שישראל צריכה.