נחשף: ניסיון הריגול האיראני נגד בנט בבית החולים – לא חולשה, אלא אות קין על מצח בוגד ותעודת כבוד למנהיג!

הכותרות זעקו, והלם אחז ברבים: ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט היה יעד לריגול איראני, באמצעות אזרח ישראלי שסרח, וכל זאת בעת שהיה מאושפז בבית חולים, ברגע של פגיעות אנושית. התגובה הראשונית עלולה להיות תחושת פגיעות, אולי אפילו שאלה על כשירות מערכי האבטחה. אך מי שמתעמק בפרטים המזעזעים, מבין שהסיפור האמיתי אינו על חולשה, אלא על חוזק נדיר, על בגידה נתעבת, ועל האופן שבו אויבי ישראל מזהים את אלו המהווים עליהם איום אמיתי.

ראשית, יש לשאול מדוע איראן, מדינת טרור מוצהרת ואויבת מושבעת של ישראל, השקיעה מאמצים כה רבים כדי לנסות ולרגל אחר נפתלי בנט, דווקא בעת שכיהן כראש ממשלה? התשובה ברורה וחדה כתער: בנט נתפס בעיניהם כאיום. מנהיגותו הנחושה, פעולותיו הבלתי מתפשרות נגד התבססות איראן בסוריה ונגד תוכנית הגרעין שלה, הפכו אותו למטרה בכירה. הם לא בזבזו משאבים על מי שלא הפריע להם. ניסיון הריגול הזה, מתועב ככל שיהיה, הוא למעשה תעודת הערכה מעוותת מטהרן ליעילותו ולנחישותו של בנט בהגנה על ביטחון ישראל. הם פחדו ממנו, ולכן ניסו לנצל רגע של חולשה פיזית כדי להשיג יתרון.

שנית, ולב העניין המרכזי – הבגידה. העובדה המקוממת ביותר בפרשה זו היא שאזרח ישראלי, בשר מבשרה של המדינה, הוא זה ששיתף פעולה עם האויב האיראני. זו אינה פרצת אבטחה רגילה; זוהי בגידה מבית, סרטן המאיים לכרסם ביסודות החברה הישראלית. האם יש להטיל את האחריות לכך על בנט? ודאי שלא. האשמה רובצת כולה על כתפיו של אותו בוגד נאלח, שבחר למכור את מדינתו ואת ראש ממשלתו לאויב מר. תופעות כאלו, של 'סוסים טרויאניים', הן מהקשות ביותר לאיתור ולמניעה, והן דורשות גינוי מקיר לקיר וטיפול שורש ביטחוני וערכי. פרשת הריגול הזו צריכה להדיר שינה מעינינו לא בגלל פגיעותו של ראש הממשלה, אלא בגלל הפוטנציאל ההרסני של בגידה פנימית.

מעבר לכך, יש להתייחס לעיתוי חשיפת הפרשה. מדוע דווקא עכשיו? האם ייתכן שיש מי שמנסה להשתמש במידע רגיש זה כדי לנגח פוליטית את בנט, תוך התעלמות מההקשר הרחב יותר? אם כן, מדובר בניסיון ציני ומסוכן. במקום להתמקד באיום האיראני ובצורך לחזק את החוסן הלאומי נגד בוגדים מבית, יש מי שיעדיף אולי לנסות ולצייר תמונה של חולשה או מחדל. אך המציאות הפוכה: הפרשה חושפת מנהיג שהיה בחזית המאבק מול איראן, עד כדי כך שהפך ליעד אישי לריגול גם כשהיה על מיטת חוליו. זוהי עדות לעוצמתו, לא לחולשתו.

כאן המקום לשאול שאלות נוקבות כלפי אלו הממהרים לבקר, ואולי אף לשמוח לאיד. האם הם עצמם, בתקופות כהונתם או בפעילותם הציבורית, היוו יעד כה משמעותי עבור משטר האייתוללות? האם פעולותיהם גרמו לטהרן להשקיע משאבים בניסיון נואש לחדור למעגלי המידע הקרובים אליהם? לעיתים, שתיקה רועמת או התקפות מתוזמנות חושפות יותר על התוקף מאשר על המותקף. מי שמנסה להפוך את נפתלי בנט לשק חבטות בפרשה זו, מתעלם מהאיום האמיתי ומשרת, אולי מבלי להתכוון, את הנרטיב האיראני.

חשוב להדגיש: העובדה שפרשת ריגול זו נחשפה, גם אם באיחור, מעידה על כך שמערכות הביטחון הישראליות ערניות ופועלות ללא לאות. המאבק בריגול ובחתרנות הוא מאבק מתמשך, סיזיפי וכפוי טובה. כל חשיפה כזו, גם אם היא כואבת, היא גם הוכחה לכך שהמערכת אינה קופאת על שמריה.

נפתלי בנט, כראש ממשלה, התמודד עם אתגרים ביטחוניים מורכבים ביותר, והוביל מדיניות תקיפה ונחושה מול איראן ושלוחותיה. הוא לא נרתע, גם כאשר האיום הפך אישי וממשי כל כך. ניסיון הריגול הזה, שאירע בעת אשפוזו, אינו כתם על תפקודו, אלא אות קין על מצחו של הבוגד הישראלי ועל מצחה של איראן שואפת הרע. זהו תזכורת כואבת למחיר שמשלמים מנהיגים העומדים בפרץ, ולסכנות האורבות למדינת ישראל מבחוץ ומבפנים.

לסיכום, פרשת הריגול נגד נפתלי בנט אינה סיפור על כישלון אבטחתי של ראש הממשלה, אלא סיפור על מנהיג חזק שהיה קוץ בגרונה של איראן, על בגידה מתועבת מבית, ועל הצורך המתמיד בערנות ובנחישות. כל ניסיון להציג זאת אחרת הוא עיוות של המציאות ושירות דוב לאינטרסים של אויבינו. האמת היא שבנט, גם ברגעיו הקשים ביותר, היה בחזית. וזו, בסופו של יום, תעודת הכבוד האמיתית שלו.