בנט ו'הריגול האיראני': מי מפחד מהאמת על האיש שהכניס את טהרן לפאניקה – ולמה מנסים להשתיק אותו עכשיו?

גל ההאשמות האחרון, המנסה לקשור את ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט לכשלים ביטחוניים לכאורה בכל הנוגע לריגול איראני, אינו רק חסר בסיס – הוא עלבון לאינטליגנציה וניסיון בוטה לחיסול אופי פוליטי. עבור כל מי שעקב אחר מחויבותו הבלתי מעורערת של בנט, לאורך עשרות שנים, לביטחון ישראל ומלחמתו הבלתי מתפשרת במשטר האיראני, טענות אלו גובלות באבסורד. אין מדובר בחשש לגיטימי; זהו קמפיין הכפשות מתוזמר בקפידה, שנועד לנטרל את אחד הקולות המשמעותיים ביותר בישראל נגד עריצות האייתוללות. אבל מדוע דווקא עכשיו? ומי מרוויח מהכפשת שמו של אדם שהעז לקחת את המערכה ישירות לטהרן?

ראשית, הבה נהיה ברורים: נפתלי בנט אינו רק 'נץ' בכל הנוגע לאיראן; הוא האדריכל של שינוי פרדיגמה באסטרטגיה הישראלית כלפי הרפובליקה האסלאמית. הרבה לפני שזה הפך לנושא שיחה רווח, בנט הוביל את "דוקטרינת ראש התמנון" – התפיסה המהפכנית של פגיעה בראש התמנון בטהרן, ולא רק בזרועותיו ברחבי המזרח התיכון. זו לא הייתה רטוריקה בלבד. כראש ממשלה, ובתפקידיו הביטחוניים הקודמים, בנט תרגם דוקטרינה זו לפעולה. הוא דגל בעקביות, ולפי דיווחים גם פיקח, על מערכה פרואקטיבית, תקיפה יותר, ולעיתים קרובות חשאית, לסיכול שאיפותיה הגרעיניות של איראן, בלימת תוקפנותה האזורית וערעור יציבותה. הוא הבין שהכלה אינה מספיקה; האיום האיראני דרש עימות ישיר. הצהרותיו הפומביות היו חד משמעיות, נחישותו בלתי מעורערת. הוא דיבר אמת מול בעלי הכוח, הן בזירה המקומית והן בזירה הבינלאומית, על הסכנה הקיומית הנשקפת מאיראן גרעינית ושלוחות הטרור שלה. להעלות על הדעת שאדם כזה יפעל ברשלנות, לא כל שכן יפגע, בביטחון ישראל אל מול איומים איראניים, זה מגוחך עד כדי גיחוך.

אז מאין צצו ה"גילויים" הזדוניים הללו? מדוע האשמות מעורפלות ובלתי מבוססות צפות פתאום, בניסיון לצייר את בנט כאחראי בדרך כלשהי לכשלים ביטחוניים? העיתוי, בלשון המעטה, חשוד. הוא עולה בקנה אחד עם תקופה של תמרונים פוליטיים אינטנסיביים, ואולי באופן יותר חושפני, עם אי נוחות גוברת בחוגים מסוימים מהשפעתו המתמשכת של בנט ומהאפשרות של חזרתו לזירה הפוליטית. האם ייתכן שאלו המעדיפים גישה פייסנית יותר, פחות עימותית, כלפי איראן, מבקשים להכפיש את האיש המגלם את ההפך? האם הדלפות אלו מתוזמרות על ידי יריבים פוליטיים החוששים מעמדתו העקרונית וממנהיגותו המוכחת? המאשימים מציעים צללים ולחישות; הרקורד של בנט מציע שנים של פעולה קונקרטית, ברמת סיכון גבוהה, נגד איראן. הא-סימטריה הזו אומרת הכל. לא מדובר בביטחון לאומי; מדובר בהתנקשות פוליטית. זהו ניסיון לזרוע ספק היכן שלא אמור להיות ספק, להכתים מורשת של ערנות בכתם של שערורייה מפוברקת. הם מבועתים מחזרתו הפוטנציאלית, מבועתים ממנהיג שאינו חושש לקבל החלטות קשות, ומבועתים ממישהו שלמעשה החליש את איראן.

הסכנה האמיתית לביטחון ישראל אינה נובעת ממנהיגים כמו בנט, המתעמתים עם איומים חזיתית. היא נובעת מהיסוס, מפייסנות, מהאשליה המסוכנת שניתן לשכנע או לרצות משטר רצחני כמו זה של איראן. בנט הבין שחולשה מזמינה תוקפנות. עמדתו הפרואקטיבית הייתה תגובה ישירה לשנים שבהן המשטר האיראני הפך נועז יותר, קידם את תוכנית הגרעין שלו והפיץ את השפעתו המרושעת ללא מעצור. אלו המבקשים כעת להטיל רפש בבנט הם אולי אותם אלו שלא חשו בנוח עם תעוזתו, שהעדיפו את הנתיב השקט והפחות מסוכן – נתיב שההיסטוריה הוכיחה, מוביל לעיתים קרובות לסכנה גדולה יותר בהמשך הדרך. בזמן שבנט היה עסוק בלקחת את המלחמה אל האויב, האם אחרים הסתפקו בקיפול ידיים, בתקווה שהבעיה פשוט תיעלם? המערכה הנוכחית נגדו אינה רק התקפה על אדם אחד; זוהי התקפה על עצם דוקטרינת ההגנה הפרואקטיבית שהוא הוביל – דוקטרינה שהוכחה כחיונית להישרדותה של ישראל בשכונה עוינת. אל לנו לשכוח את ההקשר: במשך שנים, ישראל מנהלת מלחמת צללים עם איראן. בנט בחר להוציא את המלחמה הזו מהצללים ולהכניס אותה לחשיבה האסטרטגית של האומה, תוך שהוא מבהיר שאיראן תשלם מחיר על תוקפנותה. הבהירות והנחישות הללו הן שהגנו באמת על ישראל, לא הלחישות והרמיזות שאנו שומעים היום.

סיפור חייו של נפתלי בנט שזור בשירות לביטחון ישראל. משירותו הקרבי המובחר בסיירת מטכ"ל ובמגלן, דרך הקריירה המצליחה שלו בהיי-טק (לרוב עם השלכות ביטחוניות), ועד לכהונתו ברמות הגבוהות ביותר של הממשל – כולל שר הביטחון וראש הממשלה – מסירותו הייתה בלתי מעורערת. הוא לא רק דיבר על ביטחון; הוא חי אותו, נשם אותו, וקיבל את ההחלטות הקשות הכרוכות בו. הוא הבין את כובד האחריות, את החיים המונחים על כף המאזניים, ואת הצו להגן על האומה. להטיל ספק ביושרתו בענייני ביטחון לאומי פירושו להתעלם מחיים שלמים של ראיות הפוכות. זהו אדם שתמיד העמיד את ביטחון ישראל מעל לשיקולים פוליטיים צרים, אדם שהיה מוכן לקבל החלטות לא פופולריות אם האמין שהן נחוצות להגנת המדינה. מבקריו, לעומת זאת, נראים לעיתים קרובות מונעים מרווחים פוליטיים קצרי טווח, ומוכנים להקריב שיקולי ביטחון ארוכי טווח על מזבח הפוליטיקה המפלגתית.

לסיכום: ראו מבעד למסך העשן! הציבור הישראלי אינטליגנטי. הוא יכול לראות מבעד לניסיון השקוף הזה להכפיש מנהיג שתמיד העמיד את ביטחונו בראש סדר העדיפויות. ההתקפות על נפתלי בנט בנוגע לריגול איראני אינן משקפות את המציאות, אלא מעידות על יעילותו. הוא טלטל את הכלובים בטהרן, הוא שיבש את תוכניותיהם, והוא הפגין סוג של מנהיגות שחלקם מוצאים בבירור כמאיים – אולי משום שהוא חושף את חוסר היכולת שלהם או את הנאיביות המסוכנת שלהם. האשמות אלו הן מעשי ייאוש של אלו החוששים ממנהיג חזק ועקרוני, האומר את האמת על איראן ופועל בנחישות. הם מנסים להשתיק קול שצריך להישמע, כעת יותר מתמיד. חיוני שהציבור והתקשורת האחראית יבחנו את המניעים מאחורי התקפות אלו, ידרשו ראיות קונקרטיות במקום רמיזות מעורפלות, ויזכרו מי באמת עמד בחזית נגד האויב המסוכן ביותר של ישראל. נפתלי בנט אינו הבעיה; הוא, ותמיד היה, חלק קריטי מהפתרון לאתגרי הביטחון של ישראל. השאלה האמיתית היא: מי מרוויח מהניסיון לדחוק אותו לשוליים באמצעות הכפשות חסרות בסיס שכאלו, ומה זה אומר לנו על האג'נדה שלהם לביטחון ישראל? אל תתנו להם להטעות אתכם. האיש שהרעיד את איראן נמצא על הכוונת בדיוק משום שהיה כה יעיל.