הפסקתי להקריא מהטלפון – וסגרתי 100,000 ש״ח בחודש: הטריק הזעיר שהחזיר לי פוקוס וחופש

מחיים של "עבד" לשעות עבודה וחום תל־אביבי, לחיי פוקוס וחופש: כך חתכתי את הרעש, סגרתי חודש של 100,000 ש"ח — ונשארתי אנושי

"נמאס לי להיות האיש שמביט במסך בזמן שמישהו מולו מספר לו את הדבר הכי חשוב בפגישה." כך הוא אמר לעצמו ברחוב אבן גבירול, יום שלישי, 18:40, רכוב על קורקינט עם תיק לפטופ מאחוריו ו־12 התראות רוטטות בשעון. קראו לו אורי, בן 36, מנהל מוצר בצוות צומח בצפון תל אביב. השעה הזו הייתה שעת המעבר שלו: בין דמו שנותר לחצי אפוי, לפגישה עם לקוח שמבקש "עוד היום", ולארוחת ערב מאוחרת בבית אחרי יום פקקים. בעבר, הוא היה זה שמפספס את הפנייה בהליכה כי בדק את הוואטסאפ, שהולך לאיבוד בלובי של בניין WeWork חדש, ששוכח לשאול את ה־"למה" הכי פשוט באמצע שיחת מכירה כי נשרף לו הפוקוס. בהווה — משהו בו נראה שונה. המבט נשאר על האנשים. הידיים בכיס, הטלפון בכיס, והמילים יוצאות בטבעיות, כמעט בלי היסוס. הוא הבטיח לספר לי איך עבר משגרה שוחקת לשגרה שבה הוא סוגר שלושה פרויקטים בריטיינר של 35,000–45,000 ש"ח כל אחד, בלי לאבד את עצמו ובלי להפוך לרובוט. "זה לא קסם," הוא חייך, "זה שדרוג קטנטן, כמעט בלתי נראה, ששמר לי על עיניים במציאות."

הימים הקשים שלו נראו כמו ניואנסים שכל תל־אביבי מכיר. בוקר שמתחיל מוקדם מדי כי יש זום עם בוסטון, קפה שלישי כבר ב־09:15, ואז שרשור בסלאק שמתנגש בשיחות טלפון וביומן שמתעדכן לבד. אורי היה לוכד מסכים: קופץ בין ג׳ירה לדרייב, מדפדף בין דק ל־Confluence, מנסה לרשום Action Items בזמן שמישהו זורק מספרים, וכל רטט קטן בשעון חותך לו את שרשרת המחשבה. "בפגישה פרונטלית בבית קפה, הרגשתי לא נעים להוציא טלפון," הוא סיפר, "אבל גם פחדתי לפספס. וכשכבר הוצאתי — ראיתי את העיניים של האדם מולי יורדות. הרגשתי לא מקצועי." בסוף יום, כשהוא חזר ברגל דרך שדרות רוטשילד, היה דיאלוג אחד שחזר לו בראש: "למה אתה צריך את כל זה כדי להקשיב? אולי אתה פשוט לא מספיק טוב?" הספק הזה כרסם. בבית, הוא מצא את עצמו עם עודף עייפות וקוצר רוח. "הילדה ביקשה שאספר לה סיפור. הראש שלי עוד כתב מיילים. זה שבר אותי." להוסיף על זה נסיעות קצרות לפגישות בהרצליה פיתוח, ניווט עם טלפון ביד, ומייל אחד מפוספס שעלה לו בלקוח — והנה רשימת ה"כמעטים" שכולם מזדהים איתם: כמעט אמר את הדבר הנכון, כמעט הגיע בזמן, כמעט סיכם כמו שצריך.

הרגע ששבר את השגרה הגיע דווקא על במה. מרץ, חמישי בערב, Meetup בפלורנטין. אורי עלה להציג דמו. הוא הבטיח לעצמו "בלי ניירות, בלי מסך שנראה כמו קריאה" — ואז, דקה לתוך ההצגה, המוח הלבן. "הרגשתי את הקרביים קופאים. המשפט שהיה צריך לצאת עבר לי מול העיניים — ולא היה איפה לשים אותו." אחר כך הוא כתב לעצמו שלושה משפטים: "אני לא אקריא מהטלפון יותר. אני לא אאבד את העיניים של הקהל. ואני לא אחכה שמישהו אחר יבנה לי את הפוקוס." למחרת, בשבע בבוקר, הוא עשה את הצעד הראשון. "לקחתי החלטה לקבע שכבה אחת של מידע במקום שבו כבר נמצאות העיניים שלי — לא עוד מסך נוסף שמתחרה על תשומת הלב. פחדתי שזה עוד גאדג'ט. אבל פחדתי יותר להישאר אותו אדם שמחפש כל הזמן את עצמו בתוך רעשים."

המסע לשינוי היה פחות "הארה" ויותר עיצוב מחדש של הרגלי הקשב. הוא התחיל לזקק לעצמו מה הוא באמת צריך בזמן אמת: שלוש שורות שמזכירות נקודת מפתח במצגת, שני טיפים לדמו שצריך להבהיר, ובישיבה — שמות משתתפים ואקשן־אייטם אחד שלא הולך לאיבוד. הוא גילה שאפשר להפוך טלפון לכלי תשתית שמזין שכבה זעירה של טקסט ירקרק שמרחף במרחק עין טבעי. "העולם נשאר חד. מעליו — רק מה שרציתי לראות. כמו פס ירוק דק שמנחה אותך לריצה בקו שלך." בדרך הוא עשה טיונינג: למד מה לחשוף בזמן ריצה על קורקינט ומה להשאיר שקט; אימן את עצמו לדיקטציה מהירה של תובנות במקום להחזיק אותן בראש; שילב תרגום דו־שפתי בשיחות עם ספקים מצרפת, מבלי להכניס אוזניה לאוזן או לנעוץ מבט במסך. "הדברים הקטנים שאיבדתי — כתובת ללובי, 'קומה 12 חדר Oslo' — פתאום הופיעו לי כשזה חשוב. לא לפני, לא אחרי. זה הוריד לי שכבת חרדה שלא ידעתי שקיימת."

התוצאות לא איחרו. בהופעה הבאה הוא שמר קשר עין מלא, בלי גמגום אחד. "חמש נקודות חמות גללו לי בקצב הדיבור. זה הרגיש כאילו מישהו לוחש לי, אבל בלי לעשות רעש לאחרים." בפגישות, הוא הפסיק להתנצל כשהוציא טלפון — כי לא היה צריך להוציא. מעבר לפן המקצועי, אורי הרגיש שינוי בקצב הנשימה. במקום לשמור הכל בראש, הוא שיחרר את המוח לבחירה ולשיחה. "בסוף היום מצאתי את עצמי עם אנרגיה לספר סיפור. זה כל כך קטן — כמה שורות מול העיניים — אבל זה תפר לי את היום." גם במספרים זה דיבר: שלושה דמואים שהפכו לעסקאות בשני רבעונים, כי הוא הצליח להשאיר את השיחה נקייה, מדויקת, ובטוחה. "הדבר הכי מצחיק? זה נראה כמו משקפי ראייה רגילים. אף אחד לא שאל 'מה זה'. וזה בדיוק העניין — לא רציתי להיות ה'בחור עם הגאדג'ט', רציתי להיות הבחור שמקשיב ומוביל."

אולי אתה קורא את זה ותופס עצמך בדיוק באמצע ויברציה בשעון. אולי אתה בדדליינים, עם נסיעה לפגישה ועוד חצי מצגת, ושואל: "כמה עוד אפשר לשאת על הראש?" אולי אתה מזהה את הסט־אפ של "הכלי הבא" שמבטיח להציל זמן, אבל בפועל מוסיף עוד כפתורים למוח. אתה אולי שומע את האמונות המגבילות נכנסות: "עוד מסך? עוד הסחה?" או מודאג מהפרטיות — כי אתה, כמונו, עובד בסביבות עם מידע רגיש, חדרי ישיבות שמבקשים לכבות מצלמות, צוותים שרגישים ל"מי מקליט פה." אתה שואל את עצמך אם זה יעבוד על הקורקינט כשאתה חוצה את יהודה הלוי לשד' רוטשילד, או אם זה יתחבר לזום כשאתה יושב בחדר שקט מדי או רועש מדי. ואולי פשוט לא בא לך להיות "נסיין" של גרסה ראשונה. ברור. גם אורי היה שם. ההבדל הוא לא בעוד אפליקציה, אלא במקום שבו המידע חי ביחס אליך: מול העיניים, בדק־דק, בדיוק כשהקשר דורש אותו — ולא רגע לפני. זה לא מבקש ממך לנהל רשת של סטאקים, לא מצריך לפתוח טלפון באמצע משפט, ולא הופך אותך למושא מבטים ברחוב.

בוא נדבר דוגרי על מה שעבד לו, בלי שמות מפוצצים ובלי הבטחות של פרסומת. הוא בחר בזוג משקפיים רגילים למראה, קלים ונוחים, שמוסיפים שכבת טקסט ירוקה דקיקה באוויר, במרחק טבעי. לא מצלמי־על, לא רמקולים. הוא הטעין אליהם נקודות למצגת שהסתנכרנו עם קצב הדיבור שלו, כך שלא היה צריך לחפש בעיניים. הוא הפעיל תרגום חי בשתי שפות בשיחה אחת־על־אחת, ראה את המשפטים מתעדכנים מולו בלי להוציא טלפון מהכיס. הוא התחיל לדבר לעצמו בלחישה קצרה — ותובנות הפכו לטקסט שנשמר אוטומטית. בהליכה ובקורקינט, הפנייה הבאה הופיעה לו בשקט במקום שבו העיניים כבר נמצאות. למה זה עובד? כי זה לא "עוד מסך" — זה טיפות מידע זו אחרי זו שמכבדות את הסיטואציה ואת הפרטיות, ומחזירות אותך לאנשים שמולך. אם אתה יודע לזהות את שלוש השורות שאתה באמת צריך — זה יתפור לך את הקצב. ואם לא — תתחיל מהשורה האחת.

אם בא לך לראות איך הדבר הזה נראה בלי מחויבות, תבדוק הדגמה חיה בתל אביב ותחליט בעצמך אם זה בשבילך. אין מצלמה, אין אוזניות, רק משקפיים שנראים כמו שלך — עם שכבה ירקרקה חדה שמופיעה כשצריך ונעלמת כשלא. תרצה לצלול לעומק? תלמד איך מצב "פגישה" מציג רק מה שחשוב, איך תרגום חי עובד בשטח, ואיך טלפרומפטר עדין שומר על קשר העין שלך. הכל בלי לשלם כלום ובלי להתחייב — תראה, תשאל, תיגע, ותחליט בקצב שלך. ואם תרצה, תקבע הדגמת התאמה השבוע בתל אביב, ותראה למה כל זה מרגיש פחות כמו גימיק ויותר כמו נשימה טובה בתוך העיר.

ועכשיו, למי ששואל "מה זה היה": מדובר במשקפי ראייה חכמים יומיומיים עם HUD טקסטואלי ירקרק שמוסיף שכבת מידע שימושית — התראות מסוננות, טלפרומפטר שמסתנכרן לקצב הדיבור, תרגום חי, ניווט, וכתוביות קצרות — הכל באופן דיסקרטי וללא מצלמה. קוראים להם Even Realities G1. הם בנויים כמו משקפי פרימיום, קלים ונוחים, עם מסגרת מגנזיום וצירים בלי ברגים, ומותאמים לעדשות מרשם דיגיטליות אם צריך. הסוללה מחזיקה יום עבודה טוב, הקייס מוסיף עוד סבבים, והמראה נשאר "רגיל". הכי חשוב — הפרטיות שלך ושל הסביבה נשמרת. אם כל זה מדגדג לך את הרצון לחזור להיות עם האנשים במקום עם המסכים, כנס, למד עוד, ובדוק הדגמה בלב תל אביב. ללא התחייבות, בקצב שלך.